סעודת “שבע ברכות” לגרוש שנשא גיורת

שאלה:

גרוש שגר עם גויה רווקה וכעת לאחר שנתגיירה חזר בתשובה והתחתנו כדת משה וישראל. האם אפשר לסדר להם סעודה עם שבע ברכות?

תשובה:

יש הבדל בין שבעה ימים של שמחה לבין שבע ברכות, ימי שמחה יש לה מדין פנויה אך לגבי שבע ברכות יש בזה מחלוקת בדבר, והמקילים המברכים כל שבעה יש להם על מה לסמוך.

דין במקורות:

הגמרא במסכת כתובות דף ז’ ע”א: אמר רבי חלבו אמר רב הונא א”ר אבא בר זבדא אמר רב: אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה. ומי אמר רב הונא הכי? והאמר רב הונא: אלמנה אינה טעונה ברכה! לא קשיא: כאן בבחור שנשא אלמנה, כאן באלמן שנשא אלמנה. ואלמן שנשא אלמנה לא? והאמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: “ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו”; ובועז אלמן שנשא אלמנה הוה! מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא? אינה טעונה ברכה כל ז’, אבל יום אחד טעונה ברכה. אלא הא דתניא: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג’ ימים, במאי? אי בבחור, האמרת: שבעה! אי באלמן, האמרת: יום אחד! איבעית אימא: באלמן, יום אחד לברכה, ושלשה לשמחה; ואיבעית אימא: בבחור, שבעה לברכה, ושלשה לשמחה. מיתיבי: מברכים לבתולה שבעה, ולאלמנה יום אחד; מאי לאו אפילו אלמנה שנשאת לבחור! לא, לאלמן. אבל לבחור מאי? שבעה, אי הכי, ליתני: מברכים לבתולה שבעה, ולאלמנה שנשאת לבחור שבעה, ולאלמנה יום אחד! מילתא פסיקתא קתני, דליכא בתולה דבצרה (שפחות) משבעה [ימים], וליכא אלמנה דבצרה (שפחות) מיום אחד.
בבית יוסף אבן העזר סימן ס”ב מובא הגמרא הנ”ל ומסביר שכתב הר”ן, שיש פוסקים ששתי הדעות המובאות בגמרא אינן מחולקות ומשלימות זו את זו. לכן אין אלמנה שיש יותר שמחה משלושה ימים, ואפילו שנישאת לבחור. וכתב עוד משכתוב שבבחור שנשא אלמנה יש יותר ימי ברכה מימי שמחה, ובאלמן שנשא אלמנה יש יותר ימי שמחה מימי ברכה. שהכל לפי העניין משום שהברכה באה על שמחת לבו של אדם, הלכך בחור שלא נשא עדיין יש לו יותר שמחה ולכן מברכים לעולם שבעה ימים אפילו נשא אלמנה. אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה משום תקנה דידה כיון שאלמנה היא אינה צריכה פיתוי וריצוי כל כך ובשלושה ימי שמחה מספיק לה. אבל אלמן שנשא אלמנה כיון שכבר נשא ועכשיו אינו נושא בתולה אלא אלמנה אינו שמח כל כך ולכן נותנים רק יום אחד – לברכה, ושלושה ימים לשמחה. וימי המשתה הם תקנה עבורה נתקנו כמו שאמרו חז”ל שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל. והסיבה שמברכים לבתולה שנישאת לאלמן שבעה ימים משום שאלמן כשנושא את הבתולה שמח יותר משישא אלמנה.

כלומר, הביטול מלאכה גורמת לשמחה – וזה תקנת חז”ל עבור כל בת ישראל, אלמנה שלושה ימים ובתולה שבעה ימים. השמחה גורמת לברכה – והיכן שלחתן יש יותר שמחת הלב (או שהוא בחור רווק או שהיא בתולה) מברכים שבעה ימים .

וזהו דעת הרמב”ם בפ”י מהלכות אישות הי”ב. שתקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמן, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמן.
וכן פסק הטור.

אבל הר”י ן’ מיגאש כתב שנראים הדברים ששבעה ימים לשמחה יש רק עבורה – הכלה ולא לבחור, שאם מדובר בבחור שאמרו שיש לו שבעה ימים הכוונה לימי משתה, הרי היה צריך להיות כל שכן באלמן שבעה ימים שהוא צריך לשמח אותה יותר מבחור. כלומר הדין של שבעה ימים תלוי רק בכלה.

יש דעה אחרת שמסבירה את הגמרא שיש מחלוקת בין הלשונות, וההלכה כמו הלישנא בתרא שבאלמן שנשא אלמנה יש שלושה ימים לשמחה ורק יום אחד לברכה, אבל בבחור שנשא אלמנה יש שבעה ימים לברכה ולשמחה. ולא הבדל בין ימי ברכה מימי שמחה מכיוון שאין זה הגיוני שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים. וזהו דעת הרשב”א.

בשולחן ערוך אבן העזר נפסק: בסימן ס”ד סעיף ב’ “הנושא את הבעולה צריך לשמח עמה שלשת ימים, בין בחור בין אלמון. וי”א דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים”. ובסימן ס”ב סעיף ו’: עד כמה מברכים ברכה זו, אם היה אלמן שנשא אלמנה, מברכים אותה ביום ראשון בלבד. ואם בחור שנשא אלמנה, או אלמן שנשא בתולה, מברכים אותה כל ז’ ימי המשתה.

נראה שיש שני חיובים בשבעה ימים שלאחר החתונה.
1) שמחת החתן והכלה שהתחתנו בניהם, (ביטול מלאכה הגורמת לשמחה).
2) ברכות הנלוות לכל אחד אחרי חופתו, (השמחה הגורמת לברכה).

יש מחלוקת בין הפוסקים מהו הסיבה העיקרית להלכה, וננסה להבהירם בקיצור.

בשו”ת נודע ביהודה (תנינא אה”ע פ”ב) העלה שפנוי שנשא בעולת עצמו דינו כאלמן שנשא אלמנה ואין מברכים שבע ברכות אלא ביום ראשון. הדיוק הוא מדברי הטור וש”ע (באה”ע ס”ד) שכתבו לענין לשמוח עמה שלשה ימים הנושא הבעולה ולא כתבו לשון אלמנה. ומזה הוכיח הב”ח שאם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים, והסיבה מכיון שדבר זה תלוי במצב גופני ולא בנשואין. שעיקר תקנת שבע ברכות היא משום שמחתו ושמחתה, וזהו אם לא טעמו טעם ביאה, מה שאין כן אלו אין להם שמחה אלא כאלמן ואלמנה.

בשו”ת גינת ורדים חלק א”ע כלל א’ סימן י”ז מובא מעשה בנערה שנתפשה לזנות ואחר ימים כנסה אלמן ובא לשאול אם יש לה דין כונס את הבתולה לתת לה שבעה ימים לברכה או אין לה אלא דין אלמנה שאין לה אלא יום אחד לברכה? ואמרתי לו שיש לה דין אלמנה ומסביר שלמרות שעכשיו זה תחילת נשואיה מכיוון שלפי דעתם של הרי”ף והר”ן עיקר ברכה שתקנו חז”ל היא על שמחת לבו של חתן יש לנו לומר שבמקום שאין לחתן שמחה מלאה לא תקנו בה ברכה ואדרבה צער וחרפה גדולה היא לו ומבוזה ושנואה היא בעיניו שהיא בעולת איש בזנות.

סיבה נוספת שמובא מדוע אין כאן שבעה ימים לברכה מכיוון שעיקר תקנת חכמים ששקדו על תקנת בנות ישראל לשמחה לתקנה זו, לא תקנו אלא לשמח את הצנועות ולא תקנו לשמח את המקולקלות.

בשו”ת יביע אומר ח”ה אה”ע סימן י”א מובא דיון בדין בבחור שנשא בעולת עצמו, אם יש להם שבעה ימים לברכת נישואין, או לא. ופסק בחור שלא נשא אשה דרך נישואין ובחופה וקידושין, יש לו כל שבעה לברכה, ורק באלמן שנשא בעולת עצמו, (בין שנבעלה באונס בין ברצון, בין שנבעלה בדרך מקרה, בין שמצויים ביחד תמיד אין להם אלא יום אחד לברכה. תמצית מהמקורות שדן בהם, הם הגמרא והשו”ע שמובאים לעיל שמהם מוסק להלכה שלענין שבעה, אלמן שנשא אלמנה אין לו אלא יום אחד לברכה, ואילו בחור שנשא אלמנה יש לו כל שבעה לברכה. ומדבריו הובא דיונים מתשובות גאונים: “הכין חזינא דבין בחור ובין אלמן דנסיב אלמנה לא מברכינן ליה שבע ברכות אלא חד יומא, משום דלא מברכינן שבע ברכות אלא ליצירה דבתולה”. והיא סברא יחידאה, ונגד משמעות הגמרא וכל הראשונים, ולית דחש להאי סברא כלל.

והנה מבואר בהר”ן על הגמרא, טעמו של דבר, שברכת חתנים נתקנה על שמחת לבו של חתן, הלכך בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכים לו כל שבעה לעולם, אפילו נשא אלמנה, אבל אלמן שנשא אלמנה כיון שכבר נשא מקודם, והיא ג”כ אלמנה מן הנישואין, אינו שמח כל כך, הלכך ביום אחד סגי, אבל בתולה שנישאת לאלמן אית ליה שמחה טפי, לפיכך מברכים כל שבעה.

ובשו”ת גנת ורדים שפסק שעיקר הדבר הוא משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל לשמחן, ואנן סהדי שלא תקנו לשמח אלא את הצנועות, ולא את המקולקלות. נראה שאם נבעלה לבחור שלה לפני הנישואין עמו, יש לה שבעת ימים לברכה, משום לתא (=מזל, סיבה) דידיה, כי על כל פנים עדיין בחור הוא שלא נשא מעולם, ואותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו עתה בהיתר, ושמחים הם בנישואיהם כדת משה וישראל כמשוש חתן על כלה. ואינו דומה לנערה שנתפשה בזנות הבאה להנשא לאלמן, מכיון שמצדו הרי הוא אלמן שנשא כבר מקדמת דנא, ומצדה היא כבר בעולה, משא”כ כאן שהוא על כל פנים בחור שלא נשא מעודו, ונישואין הללו אצלו נישואין ראשונים. ואם כי איננו מכלל בחורי ישראל הכשרים שלא טעמו טעם חטא, והיא גם היא אינה מכלל בנות ישראל הכשרות האוגדות פתחיהן, מכל מקום אין אנו דנים דיני קנסות, ויצרם אנסם, ועליהם הפסוק “לפתח חטאת רובץ”.
וכן מובא בשו”ת שמש צדקה (אה”ע סימן ה’) שיש הבדל בין בעולת איש אחר לבין בעולת עצמו. שבעולת אחר אפילו באונס דינה כאלמנה, מפני שגנאי הוא לבעלה להשתמש בכלי שנשתמש בו חולין, אבל כל שהוא עצמו עשאה כלי שאינה שנואה בעיניו, והיא אשת נעוריו שמוצא בה קורת רוח, דינה כבתולה לברכה. ואינו דומה למחזיר גרושתו, שכבר היתה נשואה עמו נישואין ראשונים, והיו נישואים כהלכה, אבל הבועל משודכת שלו שיצרו תקפו ונתפש כגנב, בודאי הגמור שכשבא לכונסה ע”י חופה וקידושין כדת משה וישראל, שמחה גדולה היא לו שיאכל חולין בטהרה, ולמה לא יברכו לו כל שבעה. ומציין שכן המנהג באיטליה.

בשו”ת חקרי לב (אה”ע סימן ל”ב), חילק בין בחור לבין אלמן. שדווקא בחור שנשא בעולת עצמו יש שבעה לברכה, אבל אלמן שנשא בעולת עצמו מכיוון שאין מנהג ברור ויש ספק בדין מכיוון שאין במקרה זה לתא (=מזל, סיבה) שלו, אין להם אלא יום אחד לברכה כדין אלמן נושא אלמנה.

וכן בשו”ת ישא ברכה (סימן ק”ו סע”ב), שנסתפק בדין אלמן שבא על בתולה בזנות ואח”כ נשאה, אם יש לה שבעה לברכה, וכתב, שהגם שיש לצדד לפי הטעם הראשון של הגנת ורדים, שאינה מאוסה בעיניו כיון שרק אליו נבעלה ולא לאחר, או דילמא דמכל מקום אינו שמח בה כשמחת בחור עם בתולה בנישואיהן, ואפשר ג”כ שמאוסה היא בעיניו, שחושש מכיון שהפקירה את עצמה ונבעלה לו בזנות ברצונה, כך אולי הפקירה עצמה לאחר, ואפילו לא זזה ידו מתוך ידה וברי לו שלא נבעלה לאחר, מכל מקום מאוסה היא בעיניו מפני שנתרצתה להיבעל לו בזנות, ואין לו שמחה כל כך בנישואיו עמה, ואין לי ראיה מוכרחת בזה. וספק ברכות להקל.

בשו”ת חתם סופר (אה”ע ח”ג סימן קכ”ג) מובא גישה מעניינת לפנוי הנושא מפותת עצמו אי לברך ברכת נישואים כל שבעה כלבחור או לא? שלמרות שענה “מואס ימאסו הנואף והנואפת ואינם ראויה לברכה ואיך יקבלו פניהם פנים חדשות כל ז’ והמה בועלי נדות חוטא בל יתנאה ובל יתגאה, אך אם ימצאו רעים כמותם לחדש פנים כל ז’ יברכו להם כל ז'”. והעלה שהעיקר שגם על חיבת הנישואין מלבד חיבת ביאה יש לברך ז’ ברכות כל שבעה, ולכן אע”פ שטעמו טעם ביאה, כיון שנישואין ראשונים שלו הם, יש לו כל שבעה לברכה. וזאת למרות שבנודע ביהודה לא הסיק כך להלכה שהרי אין הדבר תלוי רק באישה אלא גם בבחור כמו שמסיק הר”ן לעיל.
אך יש מהאחרונים שדנו וחילקו בין אם החתן והכלה צנועים ורק במקרה נלכדו בחטא, אך אם כרסה בין שיניה והם פרוצים במיוחד איך אפשר לומר שמח תשמח רֵעים אהובים, שהרי הם רָעים לשמים.

למסקנה מחדש הרב חתם סופר שאין ספק כי שני דברים יש כאן: חיבת חופה, וחיבת ביאה, כמבואר במסכת כתובות (דף נ”ו ע”א) בשאלה “נכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו? חיבת חופה קונה, או חיבת ביאה קונה?” ומתוך הסוגיא אנו מבינים שיש רק ספק איזה מהם קונה, אבל שני ה”חיבות” נמצאות בכל נישואים. ונראה שעל כל אחד מהם נתקן ברכה אלא בחור הנושא יש לו שניהם חיבת נישואין חדשים וביאה חדשה, אבל מכל מקום מספיק באחד מהם גם מברך.
ולכן:
א. אלמן שנושא בתולה אפילו כמה בתולות זה אחר זה מברך על כל אחת כל שבעת ימים משום “חיבת ביאת בתולה” וזאת למרות שכבר נשא, ואין לו לברך אלא על נישואין הראשונים שכל אחת גוף נפרד ולא דמי הנאת גוף של זה לשל זה.
ב. ובבחור שנשא אלמנה מברך כל ז’ משום נישואין ראשונים שלו “חיבת חופה” אפילו שיש חיבת ביאה בעלמא, ואם כן אפילו נושא כמה אלמנות גם כן יברך על שינוי גוף כמו בבתולות. ואם כן אע”פ שטעם טעם ביאה כיון שאלו נישואין ראשונים שלו מברך כל ז’, ומכיוון שכך מברך כל ז’ אפילו היא בעולתא דיליה.
ג. אך כאשר יש רק חיבת ביאת בעולה יש רק ברכה יום אחד.

מדברי החתם סופר אין לנו הכרעה ישירה לגבי שאלתנו אך יש לנו לדון ממנו בדומה שהרי סתם גיורת אין לה חזקת בתולים ובפרט שבמקרה דידן הרי היו ביחד זמן מה נראה שאין לה אלא דין כאלמנה.

אדמת קודש חלק ב’ סימן ג’ דן באריכות בסוגיא ומביא את הר”ן בכתובות שהברכה באה על שמחת לבו של החתן. ומגיע למסקנה למעשה שאין הבדל בין בחור שלא נשא עדיין שיש לו שמחה מיוחדת ולעולם מברכים כל שבעה שבע ברכות. לבין נשאה בחזקת בתולה או שנשאה בחזקת בעולה ונמצאה בתולה, כגון גיורת, שהכל הולך אחרי שמחת לב החתן ועל זה יש שמחה מיוחדת ואין בין זה לזה כלום, ומסיים: “וזה ראיה שאין עליה תשובה”.
בשו”ת חיים שאל ב’ סימן ל”ח דהשואל נסתפק בנושא אשה בחזקת בעולה ומצאה בתולה אי יכול לברך כל שבעה שבע ברכות או יום אחד. ועל זה השיב הרב ז”ל דמתוך דברי הר”ן שכתב והיינו טעמא שמברכין לבתולה שנשאת לאלמון וכו’, משום דאלמון נמי כשנושא בתולה שמח טפי וכו’. הכי נמי בנידון דידן כשמצאה בתולה דאית ליה שמחה טפי אם כן מה לי אם נשאה בחזקת בעולה ומצאה בתולה הכל הולך אחר שמחת לב החתן והא אית ליה שמחה טפי ואין בין זה לזה כלום וזו ראיה שאין עליה תשובה.

שיורי ברכה סימן ס”ב ס”ק ג’ אמנם מה שכתב האדמת קודש בסוף דבריו הנושא אישה בחזקת בעולה “כגיורת” וכו’, בזה יש לומר דכיוון דגיורת זו לא נישאת (לפני כן) וגם מכתחילה היה מסופק שמא לא חלו בה ידיים, גם לברכה אפשר לברך כל שבעה, ובזה מודה הב”ח דאם גיורת זו שלא נישאת מצאה בה בתולים יברך כל שבעה.

שו”ת החיד”א סימן ה’ דנושא אשה בחזקת בעולה ומצאה בתולה דפשיט לה רבינו מדברי הר”ן ז”ל דודאי אומר שבע ברכות בז’ ימי חופה יש לפקפק לענ”ד ממ”ש בית חדש על דברי הטור אה”ע סימן ס”ד שכתב ואם היא בעולה שמח עמה, “איכא למידק מדלא כתב ואם היא אלמנה אלמא דוקא בעולה אבל אלמנה שלא נבעלה דין בתולה יש לה לענין שמחה וכ”כ הרמב”ם פ”י הל’ אישות בעולה מיהו לענין ברכה כל שהיא אלמנה אע”פ שלא נבעלה דין אלמנה יש לה דאינו שמח כ”כ כשכבר נישאת… וכן נקט מרן בש”ע… וא”כ כיון שבאלמנה אע”פ שלא נבעלה דין אלמנה יש לה לענין ז’ ברכות הוא הדין לנידון דידן דנושא אשה בחזקת בעולה ומצאה בתולה דלא יברך כל שבעה, שבע ברכות כי אם יום אחד. זולתי בגיורת דאם מצאה בתולה שמח טפי כיון דלא נשאת דין בתולה גמורה יש לה דמברכין ז’ ברכות כל ז’. אמנם כשכבר נשאת אפילו שלא נבעלה דין אלמנה יש לה לפי דברי הב”ח.