שיכרות בפורים

שאלה:

מדוע מצווים אנו בפורים ב’שתיה’ וכיצד יש לקיים זאת?

תשובה:

בגמרא במגילה מובא:
“אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן, לברוך מרדכי”.

ומיד אחר כך מביאה הגמרא סיפור מוזר.
רבה ורבי זירא סעדו סעודת פורים ביחד והשתכרו, קם רבה ושחט את רבי זירא, למחרת פורים ביקש רחמים והחייהו.
שנה אחרי זאת שוב ביקש רבא מרבי זירא לסעוד עימו סעודת פורים יחד, ורבי זירא סירב באומרו שלא כל יום קורה נס.
מלבד הקושי הגדול כיצד רבא מגדולי האמוראים עושה מעשה כה קשה בזמן היותו שיכור, ותירוצים שונים נאמרו בהסבר מעשהו.
אחד מהם הוא גרסה אחרת, במקום ‘שחטיה’, ‘סחטיה’ ואולי הכוונה שחיבקו חזק כל כך עד שפרחה נשמתו. (תירוץ זה שמעתי מאבי מורי שליט”א [זצ”ל]).
והנה, יש בראשונים שהבינו סמיכות סיפור זה לדברי רבא לומר שאדרבה אין להשתכר כיוון שיש סכנה בדבר.
בשולחן ערוך, פסק כדברי רבא: “חייב איניש לבסומי …”.
אך הרמ”א כבר מסיג בהסתייגות, שאין צורך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מהרגלו ויישן (כך גם מובא ברמב”ם) ומתוך שישן אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
ומוסיף הרמ”א: “ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים”.
אמנם יש עניין בשתייה בפורים בחינת “”נכנס יין יצא סוד”, הרי כל עניינו של פורים הוא מגילת – גילוי, אסתר – ההסתר. וכאשר אדם שותה ומתבסם קצת, מוריד הוא חלק ממעצוריו ומגלה פנימיותו. כמובן שזה בתנאי שהוא יודע כיצד להתנהג.
ויש שאמרו: “חייב איניש לבסומי”, ‘איניש’ – איש, מי שהוא בגדר ‘איש’, דהיינו אדם חשוב (“האיש משה”), הוא חייב להשתכר ולא אחר שהוא עדיין אינו בדרגה כזו.

לסיכום:

יש עניין לשתות בפורים יותר מהרגיל, ולהתבסם קצת ובתנאי שלא יגיעו לידי שכרות שמנוולת את האדם, אלא ביסום שמביא להתרוממות הרוח.
ויהי רצון שנזכה לגלות פנימיותנו היפה בימי הפורים הבאים עלינו לטובה.

מקורות: מסכת מגילה ז: רמב”ם הלכות מגילה פרק ב’ הלכה ט”ו. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ”ה הלכה ב’.