שמיעת מוזיקה כל השנה בכלל ובימי הספירה בפרט

להלכה

א. התקבל להלכה שדין תזמורת, רדיו, תקליטן, וטייפ שווים בין לאיסור ובין להיתר.
ב. במשך כל השנה מותר לשמוע ולרקוד עם תזמורת או תקליטן לצורך מצווה: חתונה, בר-בת מצווה, וכל סעודת מצווה, ועוד.
ג. כל השנה מותר לשמוע מוזיקת רקע מקלטת, רדיו וכדומה, בזמן עבודה או נהיגה וכן מי שנשאר לבד בביתו.
ד. מותר בימי המיצרים לשמוע מתזמורת מוזיקה עצובה ואין ולעשות סעודות שמחות.
ה. בימי הספירה מותר לעשות סעודות שמחות ולשמוע מוזיקה אך אין לצאת בריקודים ובמחולות.
ו. לצורך מנוחת הנפש מותר תמיד לשמוע מוזיקה.
ז. בתשעת הימים ובאבל בימי אבלו אין לו לשמוע מוזיקה בכלל.

דין במקורות:

שמיעת מוזיקה
מאז החורבן

במסכת גיטין דף ז’ ע”א: שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: [הושע ט’] “אל תשמח ישראל אל גיל בעמים”. ולישלח להו מהכא: “בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו”! אי מההוא, ה”א ה”מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ”ל.
במסכת סוטה דף מ”ח ע”א: מתני’. משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: [ישעיהו כ”ד, ט’] “בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו”.

בזמן העבודה

המשך הגמרא: אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. אמר ר”ה, זמרא דנגדי [החובלים שמושכים בחבלי התורן] ודבקרי [שמזמרין בשעה שחורשין] שרי [שהשירה מזרז עבודתם], דגרדאי [אורגים] אסיר [שאינו אלא לשחוק].
רמב”ם הלכות תעניות פ”ה הי”ד: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר “בשיר לא ישתו יין”, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לא-ל וכיוצא בהן על היין.

שו”ע או”ח סימן תק”ס סעיף ג’: וכן גזרו [משחרב בית המקדש] שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: וי”א דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה, ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: “בשיר לא ישתו יין” וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב”ה, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי [המקור הוא תוספות במסכת גיטין].

אבל בימי אבלו – אסור בכל מיני שמחה אפילו בפה

שו”ע יו”ד סימן שצ”א סעיף א’- ב’: אבל אסור בשמחה; לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה, שמא יבא לידי שחוק. על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום; על אביו ועל אמו, לאחר י”ב חדש. ואף אם השנה מעוברת, מותר לאחר י”ב חדש.
בין המיצרים – רק מוזיקה של ריקודים נאסרה
שו”ע או”ח סימן תקנ”א סעיף ב’: אין כל רמז לאסור שמיעת מוזיקה, בכלי זמר או בפה: מר”ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה…(ולצורך מצוה הכל שרי); ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט’ באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. הגה: ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי”ז בתמוז ואילך, עד אחר ט’ באב.

משנה ברורה ס”ק ט”ז: אירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כ”כ וכ”ש דמותר להתקשר בכתיבת תנאים ומ”מ סעודה אסור לעשות אף באופן זה ואפילו בלא ריקודין ומחולות…ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי”ז בתמוז ואילך אפילו בלא אירוסין.

בתשעת הימים

קיצור שו”ע סימן קכ”ב סעיף א’: ישראל שפרנסה שלו בכלי זמר מותר לזמר בבית אינו יהודי בכדי פרנסתו עד ראש חדש. אבל מראש חדש עד אחר התענית אסור ויום שבעה עשר בתמוז עצמו גם כן אסור.

ביאור הלכה סימן בשם פמ”ג שכתב דישראל שפרנסתו כלי זמר אצל עכו”מ בבית המשתה יראה דכדי פרנסתו שרי.

בשו”ת מנחת-יצחק (ח”א סימן קי”א): דן בענין ומשווה האיסור בריקודים ומחולות שהורחב גם לכלי זמר. ולכן מתיר שירה בפה בימי בין המצרים שמוזיקה כזה אינה של ריקודים ומחולות ודומה למנגן בשביל פרנסה. אך בתשעת הימים אסור אפילו בפה שיש דין למעט בשמחה בכלל, על פי הכלל “משנכנס אב ממעטין בשמחה”, [שהמג”א כתב “שאין שמחין כלל”], דומה לאבל שאסור בכל מיליה דשמחה.

בימי הספירה
שו”ע או”ח סימן תצ”ג סעיף א’: נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל”ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר”ע; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל”ג בעומר ואילך הכל שרי.

יש הנוהגים לערוך הקבלה בין ימי בין המיצרים לבין ימי הספירה, אולם ימי בין המצרים חמורים יותר. בימי הספירה אין איסור לקנות דברים חדשים. כמו כן בימי הספירה פוסק המשנה ברורה (ס”ק ב’): “אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו יברך”

 וכן נראה באיסור שמיעת המוזיקה יש להבחין בין שתי תקופות שנה אלו. אמנם, איסור ריקודים ומחולות כאמור לעיל גם בימי בין המיצרים וגם בימי ספירת העומר. כי בימי הספירה לא נקבעו כאבילות על החורבן, ואין להשוות את איסור כלי הזמר בימים אלו לגזירה הכללית של כל ימות השנה שבאה מחמת החורבן.
 אמנם עי’ אגרות משה או”ח ח”א סימן קס”ו, אוסר בימי הספירה לשמוע מוזיקה בכלי זמר למי שאינו רגיל כל השנה לעבוד עם שירה כמו המלחים וזה על פי הרמב”ם [לעיל אות ד’] שאוסר אפילו שירה בפה כל השנה. ועיין גם בשו”ת יחווה-דעת חלק ו’ ס’ ל”ד שהרחיב בזה.

תקליטן האם כמו תזמורת?
בשו”ת ציץ-אליעזר (חט”ו סימן ל”ג) שמנהג ירושלים שלא לנגן בחתונות אינו מתייחס למנגינות בפטיפון או ברשמקול, כי אלו לא היו בכלל הגזירה. האם היו אלה בכלל הגזירה של איסור שמיעת מוזיקה בכל ימות השנה? בדבריו שם כתב שאכן כך, איסור זמרה בזמן הזה מתייחס גם לזמרה ברדיו או במכשיר הקלטה, וכן פסק אגרות משה, לגבי שמיעת זמרה ברדיו, וכך מקובל היום אצל הרבה פוסקים.

אולם בשו”ת יחווה-דעת (ח”ו סימן ל”ד) כתבו שהמתירים לשמוע מנגינות ברדיו או ברשמקול, יש להם על מה שיסמוכו, כיון שכלים אלו לא היו בזמן חז”ל, ולא גזרו עליהם.

מוזיקת רקע

אכן נראה שמוזיקה קלסית, למשל, שאיננה מוזיקה המביאה לריקודים ומחולות ואיננה מנוגנת בבית המשתה, אינה בכלל האיסור. ואכן התירו רבנים שמיעת מוזיקת כזאת אפילו בימי בין המיצרים, היינו מוזיקה ששומע אדם תוך שהוא עוסק במלאכתו, לומד או נוהג לבד באוטו שלא ירדם, היות והאדם טרוד בענייניו. (וכן נראה מהגמרא שהזכרנו באות ג’.)

יש אנשים ששמיעת מוזיקה עבורם היא דבר חיוני לצורך מנוחת הנפש, כדברי הרמב”ם בשמונה פרקים (פ”ה): “מי שהתעורר עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת הניגונים ובמיני זמר… כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה, בהתמדת עיון הדברים הכעורים… כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון, לפיתוחים ולענינים הנאים, עד שיסור ממנה הליאות” . מוזיקה זו, שהיא חיונית לנפש, אין לה כל קשר לריקודים ולמחולות שנאסרו בימי בין המצרים, לפי המג”א, והיא אינה אסורה בימים אלו.

מוזיקה עצובה

עיין במשנה בכתובות דף מ”ו ע”ב שאפילו עני בישראל לא יפחת משני חלילין ומקוננות, מוזיקה כזאת מביאה לאדם רגשות עצובים ונוגים והיתה נהוגה בעת הלווית המת, וכך נפסק ברמב”ם (הלכות אישות) ובשו”ע (אה”ע) שבזמנם הוטל הדבר כחוב אף על בעל עני בעת לויית אשתו ואם בשעת לוייה חייבו נגינה זו, בוודאי שהיא מותרת אפילו בימי בין המצרים.