אכל מזונות ללא כוונה, האם יצא בהם ידי חובת סעודה שלישית

מו”ר הרב יעקב ורהפטיג שליט”א,
ראש בית המדרש והכולל לרבנות ב”אריאל”
מו”צ בשכונת הר – נוף ירושלים, ורב קהילת נווה נוף ירושלים

שאלה:{השאלה נשאלה ע”י תלמידנו ר’ יובל וינר שליט”א}

אדם ששותה תה ואוכל עוגיות, בשבת בצהריים, אחר אכילת סעודת הבוקר, ובכוונתו לאכול סעודה שלישית אחר מנחה ונאנס ולא אכל סעודה שלישית, האם יצא ידי חובתו באכילת העוגיות שאכל אחר הסעודה השנייה, או שמא הפסיד את מצות אכילת שלש סעודות בשבת זו?
תשובה:
שאלתנו קשורה בשני נושאים:
א. כוונה, האם מצוות צריכות כוונה או לאו.
ב. כן נדון בשאלה האם יש נפקא מינה למעשה, שהרי מה שהיה היה, ולכאורה הנדון הוא רק תיאורטי לחשבון המצוות שאדם קיים.
נחלקו הפוסקים האם מצוות צריכות כוונה, וב’ כוונות יש במצווה.
האחת – כוונת הלב למצווה עצמה.
השנייה – כוונה לצאת בה לקיים רצון ה’.
א. בכוונה ראשונה – למצווה עצמה, לכתחילה צריך כוונה, ובדיעבד לכל הדעות אין צריך כוונה ויוצאים ידי חובה אף ללא כוונה, חוץ מפסוק ראשון של קריאת שמע, וברכת אבות בעמידה, ויש דיון ,בציצית ובתפילין וסוכה. {יעויין אורח חיים סימן ח’ סעיף ח’ ובמשנה ברורה שם ס”ק ח’}
המחלוקת היא בכוונה שנייה – האם צריך לכוון לצאת ידי המצווה, או שדי בעשייתה אף שלא הייתה כוונה כלל, בשולחן ערוך אורח חיים סימן ס’ סעיף ד’ כתב בזה”ל: “יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה”
באחרונים נחלקו האם, מה שצריך כוונה זה רק במצוות מהתורה אך במצוות דרבנן אין צריך כוונה, ובדיעבד יוצאים בלא כוונה, או שאף במצוות דרבנן צריך כוונה, והדבר מעכב, וצריך לחזור ולקיים המצווה {יעויין משנה ברורה אורח חיים סימן ס’ ס”ק י’}.

ומכאן נעבור לשאלה השניה:
האם סעודה שלישית היא מהתורה או מדרבנן דעת הלבוש שהיא מהתורה, שהרי נלמד מפסוק{סימן רצא’ סעיף א’}, אמנם אחרים סוברים שהיא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא. ולפי זה השאלה, אם צריך כונה לצאת ידי חובת סעודה שלישית תלויה השאלה אם זו מצוה מהתורה או מדרבנן, כלומר אם סעודה שלישית היא מן התורה, צריך כוונה, ואם היא מדרבנן, יש מחלוקת אם צריכה כוונה.
ב. בעניין מצוות צריכות כוונה, פוסק החיי אדם {כלל סח’ סעיף ט’} דמה שהקורא קריאת שמע בלא כוונה אינו יוצא ידי חובה, זה דווקא בקורא קריאת שמע דרך לימוד, אך אם קורא קריאת שמע תוך כדי התפילה, או אוכל מצה בליל הסדר, או שומע שופר בבית הכנסת, אף שלא כיון לצאת ידי חובה יצא, שהרי עושה מעשהו כדי לצאת אף שאינו מכווין, וכן כתב המשנה ברורה.
ג. ויש לדון בשאלתנו באוכל מזונות שאין כוונתו לשם סעודה שלישית, האם אכילה זו היא סתמית – וקשורה לדיון מצוות צריכות כוונה או לאוו, או שמא כל האוכל בשבת, הרי זה כקורא קריאת שמע בתפילה, אוכל מצה בליל הסדר, או שומע שופר בבית הכנסת בראש השנה.
ד. עוד יש לשאול מתי יש לאכול סעודה שלישית – כידוע זמן סעודה שלישית משיגיע זמן מנחה דהיינו משש שעות ומחצה זמניות {תוספות שבת קיח’ ע”א ד”ה “במנחה” דייקו מדין “מציל מזון סעודה אחת”}, אמנם יש שחלקו על תוספות וסברו שאפשר להקדים סעודה שלישית קודם זמן מנחה אך בשולחן ערוך פסק כתוספות שזמנה משיגיע זמן מנחה גדולה {אורח חיים סימן רצא’ סעיף ב’}. נחלקו בראשונים ועוד, אם יש לאכול סעודה זו קודם מנחה, או אחריה, או שאין הבדל, ומצאנו ג’ דעות, על פי הקבלה – דווקא אחרי מנחה. רבינו תם על פי המדרש – דווקא לפני מנחה. דעת רוב הפוסקים – שאין הבדל אם יאכלנה קודם מנחה או אחריו. אך מעיד הרמ”א – שהמנהג לאכלה אחר מנחה, אמנם כשאי אפשר או כשיש קושי בדבר, אפשר לקיימה קודם מנחה {ערוך השולחן}.
ה. במה מקיימים את סעודה שלישית
נחלקו בדבר אם דווקא בפת, או די במזונות או אפילו בבשר ודגים, ויש שסברו שאפשר לצאת ידי חובה גם בפירות בשולחן ערוך הביא הדעות והסיק שהעיקר כדעה הראשונה, בפת אך כשהוא שבע, ומוסיף הרמ”א או בערב פסח שאי אפשר לאכול פת – אפילו בבשר או דגים יוצא יד”ח. ערוך השולחן סובר שיש להקפיד דווקא בפת, והעושה סעודה זו במזונות עבירה גדולה בידו ויש להזהיר על כך, ואין היתר רק לחולה. אמנם במשנה ברורה, כתב שמצווה מן המובחר בפת, אך יש מקום לדעות המקילות. {ויעויין בשמירת שבת כהלכתה פרק נו’ סעיף ה’}.
ו. דין נוסף הקשור לענייננו, הוא כוונה הפוכה, אם אדם מכווין לא לצאת ידי חובה, אזי לכל הדעות אינו יוצא ידי חובה אף לדעה שמצוות אין צריכות כוונה {חיי אדם שם ועוד}.
לענייננו, האוכל מזונות קודם מנחה, ולא כיון לצאת ידי חובת סעודה שלישית, יש לומר כן על הצד שמצוות צריכות כוונה, שלא יצא ידי חובתו, ואי אפשר לומר שכל שאוכל בשבת, הרי זה כקורא קריאת שמע בתפילה, שפסק החיי אדם שיוצא ידי חובה.
כיוון שכאן נראה שיש כוונה הפוכה מב’ סיבות:
א. המנהג הוא לאכול סעודה שלישית אחרי מנחה ולא קודם לכן.
ב. המנהג הוא לצאת ידי חובת הסעודה בפת בדווקא, ולא במזונות, יתר על כן, יתכן שכאן הוא דומה למי שמתכוין שלא לצאת באכילת מזונות כיוצא בזה מצינו בעניין קידוש:
יעויין בסימן רעא’ משנה ברורה ס”ק א’ שם הוא דן בגבר שהתפלל וקדש היום בתפילת עמידה ולכאורה יצא ידי חובת קידוש מהתורה בתפלה, והקידוש על היין במקום סעודה הוא מדרבנן וא”כ קטן יוכל להוציאו בקידוש על היין אמנם סובר המשנה ברורה, שכיון שמצוות צריכות כוונה, מסתמא דרך העולם שאינם רוצים לצאת ידי חובת קידוש כי אם על היין בסעודה, וא”כ אז חיובו דהגבר הוא מהתורה, ממילא אין הקטן שמצווה רק מדרבנן יכול להוציאו עיי”ש. והרי זה כדברינו כאן גבי אכילת מזונות סתם, כאשר דעתו לאכול אח”כ סעודה שלישית אחר מנחה ועל הפת.{הפנני לזאת ר’ יובל וינר}.
ז. אך יש לדון בשאלתנו בכיוון אחר:
האם האוכל סעודה שלישית שלא בכוונה {או אפילו בכוונה הפוכה} הדבר מעכב לדעה המצריכה כוונה במצוות, או שמא יוצאים ידי חובה אף בלא כוונה אף לדעה זו.
מצינו סתירה בדברי הרמב”ם:
בהלכות חמץ ומצה בפרק ו’ הלכה ג’ פסק בזה”ל: “אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסהו גויים או ליסטים לאכול יצא ידי חובתו….” הרי שיוצא אף בלא כוונה.
ואילו בהלכות שופר פרק ב’ הלכה ד’ פסק בזה”ל: “המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובה, וכן השומע מהמתעסק לא יצא….” ומשמע דכיון דלא כיון לא יצא.
בהלכות שופר, הקשה המגיד משנה על הסתירה מהלכות חמץ ומצה, וניסה לתרץ, ולבסוף כתב שאולי הנוסחא מוטעית והנוסחא האמיתית אף במצה שלא יצא ידי חובתו. אך הכסף משנה שם דוחה דברי המגיד משנה ומביא תירוצו של הר”ן {על הרי”ף ראש השנה ז’ ע”ב} מצאנו בכריתות דף יט’ ע”ב “המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה” וממילא זהו גם ההבדל בין מצה שבאכילתו אף בלא כוונה גופו נהנה מהאכילה, שזו המצווה לאכול, מה שאין כן בשופר שאינו יוצא ידי חובתו בלא כוונה.
לפי זה לכאורה נפתרת שאלתנו, שהרי באכילת המזונות גופו נהנה, ונאמר שיצא ידי חובת המצווה אף בלא כוונה כמצה . אולם לדעת המגיד משנה, שמתקן הגרסא ברמב”ם הלכות חמץ ומצה, יוצא שאף היכן שגופו נהנה כאכילת מצה, אם אין לו כוונה בדבר כגון שאנסוהו, אינו יוצא ידי חובה הרי שיש לחלק בין איסור, שבו שייך לומר שכל שגופו נהנה חייב, לבין לצאת ידי חובת מצווה שעיקר הציווי הוא על האדם לעשות, ואם אין לו כוונה בדבר אפילו אם גופו נהנה אינו יוצא ידי חובה, אף כאן בסעודה שלישית שהיא מצווה, יש לומר שאף שגופו נהנה לא יוצא ידי חובה בלא כוונה.
ח. אבל יתכן שכאן גם המ”מ יודה, שכן יש לדון במהות מצוות סעודה שלישית:
בגמרא שבת קיח’ ע”א “כל המקיים סעודה שלישית ניצול משלש פורענויות, והמענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים ועוד” שם בדף קיז’ ע”ב הביאה הגמרא “ת”ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש, רבי חידקא אומר ארבע” אומר ר’ יוחנן ששניהם למדו כן מאותו מקרא “ויאמר משה איכלוהו היום כי שבת היום לה’ היום לא תמצאוהו בשדה” שלש פעמים מוזכר היום הרי שלש סעודות, ונחלקו אם מה שכתוב היום היינו השבת ואזי הוו ג’ סעודות, או ג’ סעודות דווקא ביום השבת חוץ מסעודת ליל שבת דבעצם הוו ד’ סעודות. ומזה שלמדים זאת מהפסוק אומר הלבוש {סימן רצא’ סעיף א’} שמצוות סעודה שלישית היא מהתורה והביאו ערוך השולחן, אמנם אחרים סברו שהפסוק אסמכתא. במשנת רבי אליעזר {פרשה כ’ עמוד 368} מובא “מניין שאוכלין שלש סעודות בשבת, שנאמר וקראת לשבת עונג, ואומר ותתענג בדשן נפשיכם”
יעויין במשנה ברורה הלכות שבת סימן רעג’ ס”ק יט’ שכתב דשונה קידוש של שבת, מסעודות שבת הקידוש לא נתקן משום הנאה אלא מצווה כשאר מצוות ועל כן מוציא אחרים אע”פ שאינו נהנה בקידוש הלילה, מה שאין כן בברכת המוציא של שלש סעודות אינו מוציא אם אינו אוכל עימהם ואף שסעודות אלה הם חוב על האדם אינם חוב משום מצווה שבהם אלא כדי שיהנה מסעודות שבת, ואין להמצוה עצמה חוב אכילה, שהרי אם הוא נהנה ממה שמתענה אין צריך לאכול, על כן אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עימהם. {הפנני לזה ר’ יובל וינר}
ויתכן שבין שתי הגישות הללו תיפתר שאלתנו אם – סעודה שלישית היא משום עונג שבת, נראה שאפילו בלא כוונה יוצאים ידי חובה שהרי הגוף נהנה גם לדעת המ”מ, אך אם – סעודה שלישית היא מהפסוק שנאמר במן ג’ פעמים “היום” בין אם זה דין תורה ממש, ובין אם זו אסמכתא יתכן וצריך כוונה בדווקא
והנה מצאנו אף לעניין עונג שבת ב’ גישות:
בשם האר”י ז”ל מובא {בפרי צדיק לר’ צדוק הכהן} “על אכילות שבת ויום טוב שאף בלא כוונה רצויה הוא גם כן בקדושה….” הרי כיוון שמדובר על עונג הגוף אין צריך כוונה.
אך ר’ צדוק הכהן מלובלין {בפרי צדיק במדבר לחג השבועות} כותב – שהגמרא אומרת בדקדוק “המענג את השבת” ולא אמרה המתענג בשבת או המענג עצמו בשבת, ומכאן שלא כאר”י ז”ל אף אכילה להנאת הגוף בשבת הוא גם כן בקדושה, “מכל מקום שבח המענג את השבת הוא רק כשמכוון לשם שמים לענג הנשמה היתירה וזהו וקראת לשבת עונג……”
ט. לכאורה השאלה שנשאלה, תיאורטית בלבד שהרי מאי דהוה הוה אך יש גם נפקא מינה למעשה.
מי שלא הספיק לאכול סעודה שלישית עד השקיעה, דעת המשנה ברורה {סימן רצט’ סק”א} שיאכל אפילו אחר השקיעה, ונחלקו בדבר האם זה נאמר רק למקום שנוהגים בזמני השקיעה וצאת הכוכבים כר”ת, ומחמירים כגאונים – שאז יש לסמוך במקרה זה על ר”ת שעדיין יום גמור הוא, מה שאין כן כאן בארץ ישראל שנוהגים כגאונים בין לקולא בין לחומרא, א”כ בשקיעה מתחיל זמן בין השמשות, ספק יום ספק לילה ובזה אין היתר לאכול, אפילו אם לא קיים עדיין סעודה שלישית, או שבזמן בין השמשות מותר לאכול משום חובת סעודה שלישית שעדיין לא אכל {יעויין שמירת שבת כהלכתה פרק נו’ סעיף ד’ והערות טז’, יז’, יח’, ויעויין עוד בחזון עובדיה לגר”ע יוסף שליט”א שבת חלק ב’ דיני מוצאי שבת סעיף א’ וההערות, ולכאורה לדבריו ודאי שאפשר יהיה לאכול סעודה שלישית אם עדיין לא קיימה בבין השמשות ויל”ע}.
וא”כ לעניין שאלתנו, האם יצא ידי חובה באכילת המזונות שלא לשם סעודה שלישית ונאנס אחר כך ולא אכל, ונזכר בשקיעה ממש, אם נאמר שעלתה לו אכילתו לסעודה שלישית, ודאי לא יאכל עכשיו בבין השמשות, אך אם נאמר שלא יצא ידי חובה – יש מקום להתיר לו לאכול סעודה שלישית בזמן בין השמשות, ואח”כ יוכל להמשיך באכילתה אף אחר צאת הכוכבים.
י. לסיכום
נראה שלאור כל האמור, נוטה הדבר שיצא ידי חובה של סעודה שלישית, אף שלא כיוון לכך וחשב שיאכל סעודה שלישית בפת אחר מנחה.
והעצה היעוצה:
כל שאכול מזונות אחר סעודה שנייה יתכוון שאם אחר כך יאנס ולא יוכל לאכול לאכול סעודה שלישית יצא ידי חובתו באכילת מזונות אלו.