בדין קדרה בת יומא וקדרה שאינה בת יומא והגדרתם ההלכתית

הרב אליהו לוי שליט”א, בוגר בית המדרש ב”אריאל”

שאלה:

מהי קדרה בת יומא?

תשובה:

קיי”ל שקדירה שאינה בת יומא נותנת טעם לפגם .
הלכה זו פשוטה ומוסכמת בין על אלו האוסרים בדין נותן טעם לפגם, ובין על אלו המתירים בדין נותן טעם לפגם. כך אנו למדים משאלתו הריטורית של ר’ מאיר בגמרא מסכת עבודה זרה דף (סז (: “גיעולי ע”ז לאו נטל”פ הוא ואסר רחמנא וכו'” ?! ורש”י במקום מעיר ואומר “בתמיהה, דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו”.
ובגמרא שם דף (עה:) – דנה הגמרא מה דינו של כלי שנשתמש בו עכו”ם באופנים השונים, ובסיום דבריה מבררת הגמ’ “למאן דאמר נטל”פ מותר, גיעולי ע”ז דאסר רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נטל”פ הוא.” משמע אבל קדירה שאינה בת יומא התורה לא אסרה. שואלת הגמ’ “מכאן ואילך לישתרי?” ומשיבה “גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא”! זהו א”כ המקור לכך שקדירה שאב”י נטל”פ ואינה אסורה מדאו’ אלא מדרבנן משום גזירה. זהו שכתב הטור סי’ (קג’ סעי’ ה’ ) – “כל קדירה שאב”י חשיבא טעמא לפגם ואינה אוסרת.”
מהי קדירה בת יומא? הגמ’ בשלהי דף (עה:) -“אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נטל”פ הוא”. מסביר רש”י : “שבישל בה עכו”ם היום, אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם.”
התוס’ ד”ה “בת יומא” (עו.) אומרים – משמע לפי’ של רש”י דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת וכן פי’ ר”ת דלינת לילה פוגמת ” כלומר ר”ת מסכים לדעתו של רש”י שקדירה בת יומא נחשבת קדירה שלא עבר עליה לילה וכפי שמבואר בתוס’ שם שלמד זאת ר”ת בק”ו ממה שמשמע בגמ’ ברכות (ב:) שאפי’ התבשיל עצמו שעבר עליו לילה נפגם טעמו ועובר צורתו כ”ש איסור הנבלע בקדירה. וכתב הב”י שכן נראה דעת הר”ן בע”ז דף (מ.)
ההגאות אושרי ע”ז פה’ סי’ ט’ כתב בשם רשב”ם וז”ל :”דשאינה בת יומא היינו ששהתה מעת לעת” , ואם כן לא די בכך שעבר עליה לילה. והרא”ש סי’ לו’ מובא בב”י האריך ונשא על דברי ר”ת וכתב “בסוף כל הדוחקים הללו צריכים אנו לומר לפי רבותינו שאינם מצריכים מעת לעת, אבל אם באנו להצריך מעת לעת אתי שפיר טפי.” ואומר ע”כ הב”י עצמו ” נראה שדעתו לומר שצריך מעת לעת , וכן נראה מדברי בעה”ת. ורבינו (הטור) כתב בסי’ קכא’ וז”ל “איזהו שאב”י פירש ר”ת כל שעבר עליו לילה אחת בלא תבשיל אפי’ בישלו בו אתמול בערב, מיד בבקר אינו בן יומו. ור”י פירש שצריך שישהה מעל”ע וכן עיקר.” ומוסיף הב”י מידליה ומסכם “וכן הויין סוגיין דעלמא.” מכאן בא הטור לפסוק: “ומקריא בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור “. וכן פסק מרן בשו”ע שם סעיף ה’.
לאחר שהגדרנו שקדירה שאינה בת יומא זו קדרה ששהתה מזמן בישול האיסור מעת לעת, נשאלת השאלה מה דין קדרה כזו שבתוך המעת לעת חממו בתוכה מים האם נצטרך לשהות שוב מעת לעת מזמן בישול המים ,או שאין לזה שום משמעות?
התוס’ דף (עו.) ד”ה “בת יומא” דברו בנושא וכתבו “והר’ ר’ ברוך כתב בספר התרומה שצריך לחקור שלא היה בכלי אפי’ מים חמים לבד בתוך מעת לעת, דמים חשיבי כמו האיסור לפי שנעשו נבלה כיון שלא היה בהם שישים לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן וחזרו ונבלעו. ודוקא בכלי של איסור אבל בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אע”פ שהיו בו מים חמים בתוך מעת לעת אין לחוש שהרי הן היתר דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא דוקא באיסור.”
העולה מדברי בעל התרומה הללו הוא : שכנראה שהוא סובר שאמרינן חנ”נ בכל האיסורים ולא רק בבשר וחלב כדעת רבינו אפרים שפסקינן כמותו, וא”כ כיון שהאיסור נפלט במים ואין שישים כנגדו שהרי משערינן בכל הקדירה כולה ואין כנגד כל הקדירה בתוך הקדירה , הרי שהמים נעשו נבילה וכאילו שרק כעת נבלע האיסור בקדירה, לכן צריך לשהות מעת לעת לאחר חימום המים , זוהי דעת בעה”ת . מדברי הסמ”ק סי’ (ריג) המובא בב”י נראה שמסכים עם בעה”ת שאמרינן חנ”נ לא רק בבשר וחלב, אולם חולק הוא עליו בדין של מעת לעת ואומר שיש הרבה מקילים בדבר כפי שהוא כותב “אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו כבן יומו” כלומר שהרי גוף האיסור עצמו שהוא האיסור הנפלט במים הוא לא בן יומו אלא שלא עבר עליו מעת לעת שאז ודאי שלא נחשיב את המים כאיסור עכשווי לכן אפשר להתיר ולהתחשב במעת לעת מרגע גמר בישול התבשיל האסור. הטור פסק כדעת בעה”ת וכתב “ואם בתוך מעת לעת שבשלו בה חממו בה אפילו מים לבדם , חשיבא בת יומא עד שתשהה מעת לעת לחימום המים לפי שמשערין בכל הקדירה וכשחממו בה המים בתוך מעת לעת לא היו במים שישים לבטלה וחזרו המים כולן איסור.” (סעי’ ז’)
הב”י כותב “ולי נראה להתיר מפני שכבר כתבתי בסי’ צב’ שדעת רוב הפוסקים בעלי הוראה מסכמת לדעת רבינו אפרים דלא אמרינן חנ”נ אלא בבשר וחלב אבל לא בשאר איסורין, ולפי דבריהם בקדירה בלועת איסור אפי’ הוחמו בה מים בתוך מעת לעת לית לן בה, מיהו היכא שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו ביחד או בזה אחר זה בזה נראה דלדברי הכל כשהוחמו בה מים בתוך מעת לעת חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מעת לעת משעה שהוחמו המים דהא כו”ע מודו שהמים נעשו חתיכת נבילה, דבבשר וחלב לדברי הכל חתיכה עצמה נעשית נבילה , עכ”פ אומר הב”י שלדעת הסמ”ק בכל אופן זה יהיה מותר כיון שאין שם גוף האיסור עצמו, לא חמיר כולי האי לאסור הכלי להצריך למנות לו מעת לעת משעה שהוחמו בה המים. ואומר הב”י שאפשר לחבר את דעת הסמ”ק ורש”י כך שאם עבר עליו לילה אחת קודם שהוחמו המים אפילו בבלועה מבשר וחלב אין מונין מעת לעת אלא משעה שבשלו בה האיסור כיון דאיכא רבוותא דסברי שכבר אינה בת יומא אע”ג שלא מתירים כמותה בדרך כלל לענין זה שפיר לסמוך עלייהו.
במשבצות זהב סק”י – כתב שמכח דעתו של השו”ע שסובר שלא אומרים חנ”נ בשאר איסורין ומים שבאו מכח בשר וחלב כבשר וחלב דיינינן להו, הלכך אם עברה לילה בין בישול בשר וחלב למים שרי מספק ספיקא, שמא לילה פוגם כר”ת ושמא הלכה כסמ”ק דיש מקילין כל שיש מעת לעת מזמן בישול האיסור וחןלקין על דין דסה”ת , וטעמא כיוון שהאוסר אין יכול ליתן עכשיו טעם לשבח אף באין שישים כנגדו דפגום הוא, אין הנאסר יותר מן האוסר, דלא אמרינן חנ”נ אלא כשהאוסר יש בו כח לאסור אם יש בו כדי נ”ט באין שישים,ואף שאין הלכה כסמ,ק מ”מ בצירוף שתי הסברות אנו מתירין. עכ”ל .
ואומר הדרכי משה ס”ק ב’- שהוא הדין אם בישל בשר וחלב בקדירה ולאחר מכן כשעדין לא עבר לילה על הכלי חימם בה מים, נראה לי להתיר את הקדרה לאחר מעת לעת , מעת בישול האיסור ולא מאחרי בישול המים.
להלכה: מרן בשו”ע סי’ קג’ סעיפים ה’-ז’ – מרן פסק להלכה שלא כדעת הטור אלא כדבריו שהובאו בב”י שבאופן עקרוני אנו פוסקים שהקרטריון להגדרת הזמן של מעת לעת הוא לאחר בישול האיסור, וכך פסק בהמשך סעיף ה’ “וכיון שעבר עליה מעת לעת לאחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומה.” משמע מכאן שאפילו אם חימם מים באמצע המעת לעת לא נמתין שוב מעת לעת מזמן חימום המים, כיון שלהלכה לא פסקינן חנ”נ בשאר איסורין, ממילא המים לא נהפכו לחתיכה דאיסורא ואין לנו לחשוב שנבלע שוב איסור בקדירה. לעומת זאת אם בישל בשר וחלב בקדירה שבמקרה זה לכו”ע אמרינן חנ”נ בענין זה פסק מרן אחרת וכתב בסעיף ז’ “קדירה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו בה ביחד או בזה אחר זה וקודם שעבר לילה אחת הוחמו בה מים חמים , חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים.”
מפרש הרמ”א- “אבל אם עברה לילה מותר”. כלומר השו”ע משתמש להלכה בדעת רש”י שאם עבר לילה פג טעמו של האיסור וחשוב כאינו בן יומו, ובדעת הסמ”ק שכיון שמדובר בקדירה, יש מקום לומר שהחתיכה לא נעשית נבילה לענין איסור הכלי, ולכן יהיה מותר. ואילו בשאר איסורים שבהם לדעת מרן לא אמרינן חנ”נ תהיה הקדירה מותרת אפילו אם לא עבר עליה לילה וחממו בה מים מעת לעת של בישול האיסור ולא של המים.
הש”ך ס”ק יח’- השך חולק על כל יסודות ההיתר או האיסור של הסמ”ק והתרומה וממילא על השו”ע בדין זה ואומר: “אפילו המ”ד דלא אמרינן חנ”נ בשאר איסורין מודה דצריך מעת לעת משעת חימום המים אפילו בשאר איסורים דלא תלי זה בחנ”נ או לא ע”ש “. כלומר לדעת הש”ך כאשר אנו מחממים את המים בקדירה שלא עבר עליה מעת לעת מתעורר האיסור בתוך המים ונבלע שוב פעם בקדירה , ובמשך הזמן הזה שבו הוא התעורר לא נעשתה פעולת פגימת טעמו כי הטעם נפגם בד”כ עקב תרדמתו של הטעם בשהיתו בכלי ללא שום פעולה . בכך חולק הוא על רש”י שהבין שלינת לילה פוגמת בכל ענין ובכל מצב.
הרמ”א מוסיף לכתוב: “וכן אם עבר לילה בין בישול בשר לחלב אע”ג דאחר כך הוחמו המים מיד נמי דינא הכי”. יוצא מדבריו שגם אם בישל בשר ומיד לאחר מכן חימם מים ובבקר בישל חלב נאמר שהקדירה תהיה מותרת . דין זה נכון לרמ”א כפי שהביא גם בדכ”מ ,אולם לדעת הב”י יתכן ונראה לאמר שיהא אסור כי המים עשאוהו בן יומו ולכן יצטרך להמתין מעל”ע מחימום המים . כך גם חושב הש”ך בדעת הב”י וכתב במפורש שדין זה אינו מוכרח לדעת הב”י .
רע”א ס”ק ה’ – רבי עקיבא איגר מבאר שדברי הרמ”א מכוונים במקרה קצת שונה והוא, שמדובר בקדירה שבישל בה בשר בערב והמתין לילה, ובבקר בישל בה חלב והרי לכאו’ קדירה זו כעת בלועה בבשר וחלב שבזה לכו”ע אמרינן חנ”נ ,וכעת לאחר בישול החלב חממו בה מים ולכא’ המים מקבלים דין חנ”נ ,על עך אומר הרמ”א כיון שעבר לילה מבישול הבשר לא יהא בזה דין חנ”נ ולא נצטרך לשהות מעל”ע מבישול המים.על כך מעיר רע”ג ואומר שגם לדעת הרמ”א נצטרך עכ”פ להמתין מעל”ע מחימום החלב לפחות,ולא יספיק מה שנמתין מבישול הבשר ,כי אם כך הוא הדבר אזי לא עשינו כלום בכך שבושלו המים אח”כ , דבר זה לא הוסיף ולא גרע.
מסיים הרמ”א את דבריו ואומר: וכן הוא הדין בכל האיסורים לפי מאי דקיי”ל בכל האיסורים חנ”נ ובמקום הפסד גדול יש להתיר בכה”ג בשאר איסורים בכל ענין ,רק שיהא מעת לעת מזמן בישול האיסור.” כלומר אומר הרמ”א שכן בשאר איסורים אם בישל איסור ואח”כ חימם מים מיד המים נעשים נבילה ובמקום הפסד יש להתיר אפי’ קודם לינת לילה . מדוע? מסביר הט”ז ס”ק יא’ כיון דהא גופא שהמים יהיו נחשבים כנבילה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסי’ צב’ , והשך מוסיף שמדובר אפי’ בהפסד מועט.
מרן בשו”ע ממשיך ואומר בסעף ה’ – “ואם בישל בה כשאינה בת יומא התבשיל מותר והווי נותן טעם לפגם ” לעניין דין זה שקדירה שאינה בת יומא נ”ט לפגם נראה שיש לדון שהרי לכאו’ כל קדירה כשהיא בת יומא נבלע בה טעם לשבח ורק לאחר יממה הטעם נפגם, א”כ נשאלת השאלה מדוע לא נדון את זה כמי שהשביח ולבסוף נפגם שאז זה אסור לכו”ע כמבואר לעי”ל ?
הרב ברטנורא התיחס לכך בפי’ למסכ’ ע”ז פ”ה מ”ב וכותב שם בסוף דבריו ” וארבעה מיני נותני טעם הם … ויש פוגם בתחילה ומשביח בסוף , ויש משביח בתחילה ולבסוף פוגם כגון שומן הבשר עם החמאה או הטעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו שנכנס בו משובח ואח”כ נפגם ואלו השנים אסורים מספק” . נמצאנו למדים שהרב ברטנורא אכן הבין שקדירה הבלועה בטעם, קודם כל בלעה טעם משובח ואח”כ נפגמה ולכאורה יש לאוסרה ? התוי”ט במקום תמהה על הרע”ב שכתב כך ,וטען שאף אם נכון הוא הדבר שבזמן שנבלע האיסור בכלי הוא היה קודם טעם לשבח ורק אחר מעל”ע הוא נפגם, מה שמענין אותנו הוא אם התבשיל שיתבשל כעת האם הוא יקבל מתחילה טעם לשבח או לפגם? והתשובה לכך היא ברורה ,ודאי שיקבל טעם לפגם מיד ע”כ אין זה כדין השביח ולבסוף נפגם .ומסביר התוי”ט שמשביח ולבסוף פוגם לא אמרינן אלא על דבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם,ולכן יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחילת תערובתו היה משובח מחמת האיסור שנתערב בו,אבל בכלי שאינו בן יומו כשנתבשל בו המאכל והנבלע בקדירה מתערב בתבשיל כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו ונמצא שזה התערובת פוגם מתחילה ועד סוף, וכל זה שאנו צריכים להגעילו אע”פ שהוא פגום כבר ,על זה כבר ענתה הגמרא דף (עה) ואמרה : אבל משום עצמו נ”ט לפגם הוא אלא משום גזירה צריך להגעילו.”
לכן מרן השו”ע פוסק בסעף ה’ : “ואם בישל בה כשאינה בת יומא התבשיל מותר דהוי נ”ט לפגם אבל לכתחילה אסור לבשל” . ומוסיף השו”ע ” והוא שתהיה מודחת שלא יהיה שומן על פניה , שאם לא הדיחה אוסר, והרי הוא כחתיכת איסור שלא נפגמה , ויש מתירין אפי’ בישל בה קודם שהדיחה”.
הדעה הראשונה במרן היא דעת הרשב”א, והיש מתירין זה דעת הר”ן . קיימת דעה שלישית והיא דעת רש”י שכתב בע”ז (סז: ) שאפילו תבשיל ממש שעבר עליו מעל”ע נפגם טעמו, כ”ש שמנונית, נ”מ לכך שאם תבשיל איסור זה יתערב עם רוב היתר ,הוא יתבטל בתוכו ולא נצריך שישים כנגדו. עכ”פ כתב השך ס”ק (טו) שדעת הטור כסברא ראשונה ושכן נראה דעת הב”י ,ולקמן סי’ קכב’ ס”ג לא הביא אלא סברא ראשונה , וכ”פ בת”ח כלל פ”ה דין כ”א,וכ”פ מהרש”ל פרק כה סי’ ס”ד .
אלא שהרמ”א מוסיף: שאם יש שישים כנגד השמנונית לכו”ע שרי מאחר שאין הקדירה בת יומא והכי נהוג.
הב”ח הביא את המרדכי פ”ב דע”ז סי’ (תתל”ה) על שם ראבי”ה וה”ר טוביה שאם היו מרתיחין פלפלין שחוקין ונימוחין בקדירה או במחבת איסור אע”פ שאינה בת יומא הכל אסור דאגב חורפיה מחליא ליה וטעם הפגם הנפלט נהפך להיות טעם לשבח. וכתב בתורת חטאת כלל פח’ דין כא’ : מיהו דוקא דבר חריף ממש, אבל מ רקחת העשויה בדבש או כד’ שרי ולא מיקרי דבר חריף דהדבש מבטל טעם החריפות וה”ה בשאר תבשיל אע”פ שיש בו תבשיל לא מיקרי בשביל זה דבר חריף. וכך פסק בשו”ע סעיף ו’ – יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור דחורפיה משויא ליה לשבח”. וצריך להעיר שלא לחינם פסק השו”ע בלשון יש מי שאומר משום שנראה לאמר שזו דעת הר”ן הסובר שאיסור פגום יש שם איסור עליו , אלא שכעת לא נהנים ממנו וע”כ הוא לא אסור, אבל כאשר נהנים ממנו אז הוא שב לאיסורו. אולם לדעת הרשב”א שלימדנו כי איסור פגום פג איסורו ונעשה היתר גמור לפי שיטתו גם אם אח”כ נניח בקדירה זו פלפלין שאז נותן בו טעם לשבח ג”כ יהיה מותר מפני שאין זה איסור אלא היתר שהו שבח וע”כ לפי הרשב”א הלכה זו לא תהיה נכונה.
הנלע”ד כתבתי בדחילו ורחימו ממה שהשגתי בקוצר דעתי בהבנת הסוגיא מתוך תפילה שה’ יאיר עננו בתורתו ויתן בלבנו אהבתו ויראתו, שלא יארע דבר תקלה על ידנו ולא נכשל בדבר הלכה ויזכנו ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים אנחנו וזרענו עד עולם. אמן.