חיוב גבאי צדקה בהוצאת דו”ח שנתי

הרב מנחם בראון,
חבר בבית המדרש ב”אריאל”

שאלה:

האם יש חיוב לגזבר צדקה להוציא דו”ח בסוף שנה לציבור והאם אנשים יכולים לדרוש ממנו שיוציא דו”ח?

תשובה:

הנה מצינו גמרא בב”ב ט. ת”ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין ואע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר [מ”ב יב ]ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים ע”כ וברש”י שם אין מחשבין: לומר היכן נתתם מעות שגביתם .שאין ראיה לדבר :דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי אבן לכתפים ולחמרים לקנות עצים ואבני מחצב וא”א לעמוד על החשבון כדאמרינן מעלמא בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי. ע”כ .
מוכח שעל אף שאין ראיה לדבר היה ברור לברייתא שאין צורך לחשב עם הגזבר ומאמינים לו וכע”ז בגמ’ ת”ר, קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים. מנא הני מילי, אמר רב נחמן אמר קרא והם יקחו את הזהב . ומאי שררותא שממשכנין על הצדקה .ומדיקת הגמ’ שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה . וברש”י. הא הימוני מהימן: יחיד להיות גזבר. שני אחים: לגבי המנותא כחד דמו רואים מפה שמאמינין לגזבר צדקה.
הגר”א ביו”ד רנז’ ס”ק ג’ מסביר את טעם הגמ’ שלא מחשבין עם הגזברין ע”פ הגמ’ בגיטין נג. במשנה אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע, מינהו ב”ד לא ישבע. אבא שאול אומר,חילוף הדברים. והגמ’ מסבירה טעם דאבא שאול שמינהו ב”ד ישבע בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בי דינא, משום שבועה לא אתי לאמנועי. מינהו אבי יתומים לא ישבע מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי ,ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. אותו דבר פה אם נחייב הגבאי לתת חשבון אתי לאימנועי . ובזה מסביר את הרמ”א שפוסק פה ביו”ד רנז’ סע’ ג שכאשר נהיה באלימות ושררה, חייב לתת חשבון שאז לא שייך הטעם דאתי לאמנועי.[קצת יש לתמוה ששם איפסקא הילכתא כאבא שאול שלא חוששים לאתי לאמנועי,במינהו ב”ד, משום ההנאה דקא נפיק עליה קלא ומדוע פה חוששים לאתי לאמנועי. ואפשר ששם זה רק להישבע משא”כ פה לתת חשבוןשזה טרחה גדולה .כדלקמן בערוך השלחן]
ומפשטות הדברים הנ”ל היה נראה שאין צורך לתת דו”ח
אך יש מקום לדון פה במספר היבטים שאולי מסייגים את הדין:
א. אפשר לומר שכל מה שפטורים זה דווקא בגזברים נאמנים ביותר כמו שמצינו בגמ’ בהמשך לא יתן אדם לכיס של צדקה אלא אם כן ממונה עליה אדם כר”ח בן תרדיון .אבל בכל אדם נחייב.
ב. אולי בזמן שמקבל משכורת יהיה דינו שונה .
ג. בזמן שירש את העמותה או שהקים עמותה ולא קיבל אימון הציבור מה דינו?
ד. כאשר החוק מחייב לתת דו”ח מה יהיה דינו ?
ה. כאשר יש מערערים על תפקודו מה הדין?

נבוא לדון כל טענה לגופה
א. בתוס’ מסבירים דלא כרש”י מדוע אין ראיה גמורה. כיון ששם היו צדיקים גמורים [והנראה הכוונה בזה לנאמנים גמורים]. משמע שדין הבריתא נאמר גם בזמן שלא צדיקים גמורים .אך אחר העיון יש לדחות שבאמת לא צריכים צדיקים גמורים אך יצטרכו להיות נאמנים גמורים וכך באמת משמע בתוס’ לקמן י: ד”ה אלא אם כן ממונה אליה כר”ח וז”ל לא צדיק כמותו דא”כ בזמן התנאים שלא היו צדיקים כמותו איך נתנו צדקה אלא פירושו נאמנים כמותו. רואים שתוס’ מחלקים בין המושג צדיק שעושה צדק משלו למושג נאמנות . צדיק פירושו צדק משלך ותן לו כמו שבאמת מצינו אצל ר”ח שמספרת הגמ’ בע”ז פעם אחת נתחלפו לו מעות פורים של סעודתו במעות צדקה ונתנם לצדקה ולא נפרע המעות מארנקי של צדקה. אך נאמנות פירושו שאין משתמש בכספי ציבור ובזה כן יצטרכו כמותו .
אמנם במהרש”א לא משמע כן שכתב על התוס’ ד”ה ואע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מדוע לא נוקטים כרש”י? ומסביר שלפי רש”י ,לגבי הדין של גזברין כן מוכח שאין מחשבין ורק לגבי הדין של גבאים לא מוכח,[וכן ראיתי בפלפולא חריפתא מקשה על רש”י] לכן תוס’ מסבירים ששם היו צדיקים ולא מוכח כלל. ומסיים המהרש”א להסביר התוס’ ” כי הכתוב מעיד עליהם דלכך לא יחשבו עמהם כי צדיקים גמורים היו ובודאי באמונה היו עושין” משמע שכאשר הבריתא פטרה זה היה אפילו כאשר לא בודאי באמונה עושים. ולא מוכרח.
ואם נאמר כך יהיה לשון הטור בסימן רנז’ כפשוטו ממש שכתב גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין עמהם .הב”י כותב שבא למעט כשאינם בחזקת כשרים, ולפי דברינו הטור בא אפילו למעט סתם גבאי שהוא לא כר”ח או עכ”פ שאינו נאמן מאוד שכך כותב השו”ע בסימן רמט סע’ ז’ ולא יתן אדם לקופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה ועל זה הולך הטור כשכותב הכשרים [כוונתי שלמשל היום שישנם כל מיני גבאים אי אפשר להגדירם “אינם בחזקת כשרים אך גם לא נוכל לומר עליהם שיודעים ככשרים אולי מחמת סתם חזקה אך לא משהו יותר מזה ולכן נחייב אותם לתת חשבון]
אמנם בב”ח לא משמע כך שהטור מדבר דווקא בנאמנים כר”ח אלא מסביר שבאים למעט גבאים אילמים שלא נתמנו מדעת הקהל וגם ראיתי אח”כ בציץ אליעזר ח”ד ס”ב שפטר גבאי ביהכנ”ס מלתת דו”ח ומביא שגם ראה כך בנודע ביהודה מהדו”ת חיו”ד קנז’ שנשאל כזאת והשיב שאין מקום לשאלה כי הדבר מפורש ביו”ד רנז’.[ ושם מסיים שאפי’ במקום שיש לחשוש שאז הש”ך מחייב אין צריך להביא קבלות כיון שזה ידוע שלפעמים לא יכול לקחת קבלה מחמת טרדתו אלא רק צריך להסביר העניין .
ב. הנה מצינו במדרש פרשת פקודי [מביאו הגר”א ס”ק א’] איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן וכו’ אע”פ שהיה משה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר אשר פקד ע”פ משה .ביד משה לא נאמר אלא על פי. שהיה איתמר מונה על פי משה. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקים מה’ ומישראל. ושואל ה”ערוך השלחן” מדוע לא מחייבים הגזבר לחשב משום והייתם נקיים, כמו שמצינו בגמ’ ב”ב ח: ת”ר גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה אבל פורש זה לשער וזה לחנות מצא מעות בשוק לא יתנם בתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחברו מנה ופרעו בשוק לא יתננו לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם . גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. מעות של צדקה אין מונין אותן שתים שתים אלא אחת אחת ע”כ וברש”י שהכל משום חשד . ומתרץ מספר תירוצים וי”ל דלא דמי דבחשבון אין מקום לחשד אבל דברים האמורים יש מקום לחשד. ועוד דבחשבון יש הרבה טורח לכן לא הטילו עליהם. ועוד דהלא נתנו להם נאמנות מקודם. ומסיים ויראה לי שבמקום שהממונה נוטל שכירות וודאי דמחוייב ליתן חשבון ודבר זה יובן היטב גם לפי הגר”א דלעיל שכל הטעם משום מימנעי ולא עבדי וזה לא שייך כשנוטלין שכר כמו שלא שייך כשעומד בחוזקה. אמנם נכון להביא את ה”משנה הלכות” ח”ד סי’ רלז שכל זה נאמר כשעושה את זה דרך עבודה ולא כשמקבל מעות מועטים כדי מחייתו ומביא ראיה שהרי הרבה פוסקים כר’ יוסף בשומר אבידה ש”ש משום פרוטה שפטור לתת לעני ואעפ”כ גבאי צדקה שגם פטור מלתת לעני מטעם עוסק במצוה פטור מהמצוה פוטרים אותו מלתת חשבון ,אלא מוכח שזה תלוי בראות העניין .
ג. בתרוץ הג’ שכתב ה”ערוך השלחן ” יהיה שונה הדין כאשר לא בחרו בהם הציבור. וגם מסתבר הדבר שכל הפטור נאמר בזמן שהציבור בחרו בהם וכן כותב הערוך השלחן שם סע’ יא וז”ל ולא יחשדו אותם אחרי שהאמינום אליהם מסתמא הם אנשים ישרים וכך שנו חכמים דאין מחשבין בצדקה עם גבאי הצדקה. [ואין כוונתי למעט דווקא כשנתמנה באלמות כמו שכותב הרמ”א אלא אפילו כאשר הגיע בירושה או הקימו לבד העמותה ]
ד. בלי להכנס לדינא דמלכותא אם מקובל לתת דו”ח והוא נמנע יש מקום לחשד שעל זה כתב הש”ך ס”ק ג’ שצריך לתת חשבון .[ובפרט בזמן שעושה את זה רו”ח שלא שייך את הטעם שכתב בערוך השלחן שיש הרבה טורח וצ”ע]
ה. על זה כבר כתב בש”ך שדווקא בדבר שראוי להסתפק בעיני דיין ומקורו במהר”י וייל
להלכה השו”ע ברנז’ סע’ ג’ חוזר על לשון הגמ’ ורמ”א מוסיף את דברי הטור שטוב להם שיתנו חשבון ומוסיף “וכל זה בגבאים הכשרים אבל מי שאינו כשר או שנתמנה באלמות וחזקה צריך ליתן חשבון ” אמנם הוא ממעט חזקה לשון כח אך היה אפשר להמליץ גם שחזקה זה מוחזק במשפחתו ,שירש זאת מאביו .

היוצא לדינא:

א) במקום חשד יש חיוב כאשר ראוי להסתפק בעייני הדיין.כמבואר בש”ך ס”ק ב’
ב) במקום שמקבל שכר וזה כמו עבודה חייב [למעט כשמקבל כדי חייו ] כדאיתא ב”ערוך השלחן”
ג) במקרה שהציבור לא האמינו לו לפני זה כגון יורש או שפתח את הקופה לבד יש מקום לחייב וצ”ע. אמנם כאשר זה קופה פרטית ואנשים תורמים לה אפשר שלא חייבים כיון שכל התורם זה על דעת הבעלים כמו שמצינו ברמב”ם הלכות מתנות עניים פ”ט ה”ז וז”ל ” אם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותם לכל מה שיראה לו מצרכי הציבור”
נסיים בדברי הטור ומביאו הרמ”א וז”ל “ומ”מ כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון” והב”ח מוסיף ומי לנו גדול ממשה רבינו שהכתוב מעיד עליו “בכל ביתי נאמן הוא” ואעפ”כ נתן חשבון המשכן .