העברת ס”ת מבית הכנסת לבית האבל

שאלה:

האם בשביל קריאה אחת בס”ת (כמו ר”ח, פורים) בבית האבל, מותר להביא ס”ת מבית הכנסת לבית האבל ולאחר מכן להחזירו לבית הכנסת?

תשובה:

אין להביא ס”ת לבית האבל בשביל קריאה אחת משום דהוי בזיון וזלזול בכבוד הס”ת, אך אם מביאים את הס”ת וקוראים בו שלוש פעמים בבית האבל מותר כי אז נחשב הדבר כקביעת מקום חדש לס”ת ואין בזה משום זלזול וביזיון לכבוד הס”ת (יש שאמרו שאם מכינים לס”ת מקום מכובד כמו ארון קודש נייד ומכובד מותר להביא ס”ת לבית האבל).

דין במקורות:

שו”ע או”ח סימן קל”ה סעיף י”ד: בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס”ת אפי’ בר”ה ויוה”כ. הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס”ת יום או יומים קודם , מותר; ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי.

ב”י או”ח סימן קל”ה אות י”ד בשם המרדכי בסוף פרק א’ בראש השנה (סימן תש”י) מצאתי בתשובה דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאים אצלם ס”ת אפילו בראש השנה ויום הכיפורים כדאמרינן בירושלמי יומא פ”ז ה”א [כאשר החזן מגיע עם ס”ת נותן הס”ת לראש הכנסת והראש לסגן והסגן לכ”ג] ושואלת הגמרא, בכל אתר את אמר הולכים אחר התורה והכא תימא מוליכים תורה אצלו, אלא על ידי בני אדם שהם גדולים התורה נתעלה בהם. והא תמן מוליכים אורייתא גבי ריש גלותא [אע”פ שלפעמים אינם חשובים כל כך] א”ר יוסי בר בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין ולא כמנהג אבותיהם.

הדיון

אור זרוע ח”א – הלכות ק”ש סימן ט’: מובא הסיפור בברכות דף ז’ ע”ב: אמר לי’ רב יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? א”ל לא יכילנא אמר ליה לכנפי למר בי עשרה וליצלי. אמר טריחא לי מילתא ולימא לי’ לשליח בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולהודיע למר וכו’ אמר לי’ דאמר ר’ יוחנן משום רשב”י מ”ד “ואני תפלתי לך ה’ עת רצון” אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ר’ יוסי בר’ חנינא אמר מהכא “כה אמר ה’ בעת רצון עניתיך” איזהו עת רצון בשעה שהצבור מתפללין מדקאמר לכנפי למר בי עשרה ש”מ דנכון וכשר הדבר ליראי השם כשהוא חולה שיכול לכוין שיבואו עשרה ויתפללו עמו.

ממשיך האור זרוע – ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ספר תורה בביתו שיקראו בו עשרה שמתפללין עמו דאמר בירושלמי ביומא… “מוליכין את התורה אצלם אלא על ידי שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה בהם והא תמן מובילין את התורה גבי ריש גלותא אמר ר’ יוסי בר בון תמן ע”י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לי’ כמנהג אבהתהון”. ואיתא נמי בירושלמי דסוטה אם לאותם מביאים בעבור כבודם לזה שאנוס כש”כ שמביאים לביתו ובעת הקריאה יעמוד הקורא ויקרא.

המגן אברהם או”ח (סימן קל”ה ס”ק כג’) מסביר שמשמע מהאור זרוע שבחולה אפי’ אינו חשוב, או חשוב אפי’ אינו חולה שרי. אך לפי ההג”א משמע שבעינן תרתי חולה ואדם חשוב. ומוסיף שבפרשת זכור נראה שמותר להביא ספר תורה אצלו, עס”ס תרפ”ה. וכנראה שהמג”א מתכוון לומר שהקריאה הזו מדאורייתא ולכן יש להקל תמיד ולהתיר לטלטל ס”ת ממקום למקום.

משנה ברורה ס”ק מ”ו בעקבות המגן אברהם פוסק שלא רק האסירים אלא כל האנוסים המחוייבים בקריאת התורה באותה מעמד יש להקל ולהביא להם ס”ת בקריאת התורה שמדאורייתא. ובשאר הקריאות יש חולקים.

ובס”ק מ”ז מסביר את הסיבה מדוע אין מביאין אפילו כדי לקרות בה בעשרה שיש זלזול לס”ת להוליכה אל אנשים שצריכין לה כי כבודה שילכו אנשים אליה, ועיין בבה”ל שכתבנו דדוקא כשאין שם עשרה אבל כשיש שם עשרה חבושים מותר.

האם יש הבדל בין אנוס אחד לעשרה אנוסים בשאר הקריאות:

ביאור הלכה ד”ה אין מביאין: המקור הוא מירושלמי המובא בב”י ע”ש. ובאמת הדבר תמוה דהירושלמי מיירי כשאפשר לילך למקום שהס”ת מונחת ולכך זלזול הוא כשמוליכין ס”ת אצלן משא”כ בזה שאנוסים הם ורוצים לקיים מצוות קריאת התורה למה לא נביאה אליהם מאי זילותא הוא לס”ת כשבני אדם מהדרין אחריה לקרות בה אם נביאה אליהם כיון שהם אינם יכולים לילך אחריה? אח”כ מצאתי בפר”ח שתמה ג”כ בזה ובאמת כן הוא דעת האור זרוע דלחולה מותר להביא ס”ת אצלו לקרות בה משום דאנוס הוא וכמו שכתב בד”מ משמו ובאו”ז גופא מבואר טעמו וז”ל דאם לאותם מביאים בעבור כבודם לזה שאנוס כ”ש שמביאים לביתו ע”ש ולפ”ז ה”ה בחבושים בבית האסורים דמאי שנא.

ולדינא נראה דאפילו להמרדכי דאוסר אפילו באנוס אינו מיירי כ”א ביחידים החבושים ורוצים להכניף עשרה שם לקה”ת בזה אוסר [ודלא כאו”ז דמשמע שם דמתיר לחולה להכניף עשרה שם ולהביא הס”ת אצלו] ומטעם דמן הדין י”ל דאין חל על יחיד מצות קה”ת בזמן שאין יכול לילך לביהמ”ד אבל כשיש שם עשרה כיון דחל עליהם חובת קריאה והם אינם יכולים לצאת משם ולילך אחריה גם המרדכי מודה דצריך להביא להם ס”ת לקרות בה ומצאתי בא”ר שגם הוא כתב לחד תירוצא דהמרדכי לא מיירי בשיש שם עשרה כנלע”ד לדינא.

 משמע מהביאור ההלכה דוקא כאשר כל העשרה אנוסים אזי מביאים אצלם ס”ת לקריאה אך עם אין שם עשרה אנוסים אין להביא ס”ת אליהם לקריאה בודדה – והבאה באופן כזו הינה זלזול בס”ת.

כשאין עשרה אנוסים, אך רוצים להרבות בעליות

משנה ברורה ס”ק מ”ח, ומה שהולכין מביהכ”נ מנין אנשים לאיזה בית ונושאין ס”ת עמהם כדי לקרות שם ודאי אינו נכון דהא אפשר להם לשמוע הקריאה בביהכ”נ. ויש שמצדדין עליהם זכות משום שכל אחד רוצה בעצמו לעלות בתורה בימים האלה אבל אין זה מספיק לזלזל בס”ת משום זה לטלטלה מביהכ”נ ובפרט בימים הנוראים שמנהג למכור מצוות ע”פ רוב גורמים בזה הפסד להכנסות של צדקה, אכן אם גם הם מוכרין המצוות ומתרבה עי”ז הכנסה של צדקה מסתברא שאין להחמיר בזה ומ”מ מה טוב אם יוכלו לקבוע שם מקום לס”ת על איזה זמן קצר.

מקום מוכן

משנה ברורה ס”ק מ”ט והאחרונים הסכימו דה”ה אם הכין מקום לס”ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה ואח”כ יחזירנה לשם דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן.

מיהו אדם חשוב

משנה ברורה ס”ק נ’ ר”ל גדול בתורה דאדרבה התורה מתעלית ע”י אנשים גדולים ולאו זלזול אצלה. ועיין בספר שמן המאור דבחשוב אפילו אינו אנוס שרי ויש מחמירין בחשוב לחוד וטוב שיכין מקום:

האם חתן הוא אדם חשוב

שו”ת אג”מ או”ח ח”א סימן ל”ד מסופר “שבש”ק תולדת תרפ”ד רצו ליקח ס”ת לבית החתן והוריתי שרשאין שסמכתי ע”ז שנוהגין בשמחת תורה ליקח ס”ת למקום אחר לקרא מחמת שרוצין כל אחד לעלות לתורה ובביהכ”נ הוא טרחא גדולה לצבורא ולכן גם הכא שרוצים כל קרובי החתן והכלה לעלות לתורה כנהוג ג”כ רשאין דזה נחשב ג”כ לכבוד התורה שכל אחד רוצה לעלות לתורה ביום שמחה ובביהכ”נ הוא טרחא גדולה לצבורא, ואף שנהגו לקרות לתורה כל המחותנים בביהכ”נ ולא קפדי אטרחא דצבורא הוא משום הכנסת ביהכ”נ ולא קפדי אבל בעובדא זו שהיו עניים ולא תהיה הכנסה מזה ואדרבה עוד יהיה הפסד אם יקראו להמחותנים מה שהיו אחרים קונים ודאי קפדי. וגם בכל חתונה אף שתהיה הכנסה לביהכ”נ מזה יש לפקפק על ההיתר לעשות טרחא דצבורא גדולה, אך כבר נהגו כן ומוחלין ע”ז. וגם סמכתי דמחמת שחתן דומה למלך נחשב אדם חשוב דשרי לדידיה.
 הרי לנו שלוש סיבות מדוע יכולים להקל בחתן ולהביא אצלו ס”ת:
1. הפסד של אחרים שאינם יכולים לקנות עליות ולעלות לתורה.
2. טרחא דציבורא מהוספת עליות.
3. חתן דומה למלך.

שו”ת יביע אומר ח”ז – או”ח סימן נ”ו: אחרי שמביא את הירולשמי ודן בו באריכות מגיע למספר מסקנות:

אין מחלוקת מחבר ורמ”א

בספר יד אהרן (המובא בהגהות בית יוסף) הביא דברי השו”ת עדות ביהוסף (סימן מ”ד) שתמה על מרן הש”ע שהשמיט שלבני אדם גדולים מוליכים הס”ת. וכ’ לתרץ שי”ל דס”ל שדוקא לאנשים גדולים כמו כהן גדול וסגן, אבל לשאר בני אדם אע”פ שהם גדולים אין מוליכים, שהרי הירושלמי מקשה ממה שהיו מוליכים ס”ת אצל ריש גלותא, אלמא שאפי’ אצל אדם חשוב אין מוליכין ס”ת, זולת כ”ג וסגן . ואמנם יש לשאול, שהקושיא ממה שהיו מוליכים אצל ריש גלותא, היא מפני שלא היו תמיד אנשים הגונים. הרי אדם חשוב בתורה, עדיף מכהן גדול וסגנו, כמו המשנה בהוריות (דף י”ג ע”א) שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ובירושלמי במקום המסקנה שלכל דבר הוא קודם. וכן בספר לדוד אמת לחיד”א (סימן ד’ אות י’) שהביא להלכה דברי הרמ”א, שלאדם חשוב אע”פ שאינו חולה אפשר להביא לו ס”ת בשעת קס”ת. [בהמשך דברי ה”יביע אומר מביא שכנראה לב”י היתה גירסא אחרת בירושלמי, והשמטת “אדם חשוב” מדבריו אין הכרע שחולק עיי”ש]

מהירושלמי משמע שהתואר אדם חשוב הוא מכוח התורה כמו כהן

ראיתי להמהר”י עייאש במטה יהודה (סימן תקפ”ד דין ג’) שכ’, דלכאורה היה נראה שקושית הירוש’ מריש גלותא, אע”פ שהוא אדם גדול, משום דמשמע ליה דבעינן דוקא כגון כהן גדול וסגנו, שהתורה נתנה להם תואר גדולים, וכן בלשון חכמים ובלשון בני אדם נקראים כן, משא”כ ריש גלותא שלא נתנה לו תורה תואר זה, אבל אין זה כלום, שהרי הירושלמי תלה זה בעילוי התורה שמתעלה באנשים גדולים, וכל שהוא גדול במעלה שייך בו עילוי התורה, אלא הפירוש בירושלמי דפריך מהנך ראשי גליות שבבבל שלא היו מהוגנים, והיו נכנסים לגדולה בזרוע, שאותה גדולה אינה נחשבת לכלום, כיון שאינה ברצון חכמים. וזוהי דעת הגהות אשר”י שהובאה בהגהת הרמ”א שאם הוא אדם חשוב מותר.

מנין של עשרה דומה לאדם חשוב

ובשו”ת זרע אמת (ח”א סימן ל”ז) מובא מעשה בבהכ”נ שלי במנחה בשבת שלא יכלו לפתוח את ארון הקודש מבלי שבירת המנעול, והורתי שילכו עשרה בני אדם, להביא ס”ת מבית הכנסת הסמוך, ושילכו עמו העשרה לכבוד הס”ת , ואע”פ שכתב המרדכי שאין מביאים ס”ת אצל בני אדם החבושים, וכן פסק בשו”ע, מ”מ הרי כתב הרמ”א שאם הוא אדם חשוב מביאים אצלו ס”ת, וכ”ש בנ”ד לגבי רבים דעדיפי טפי שאין לנו לבטל קריאת ס”ת במנחה בשביל כך, וכ”כ האליה רבה שבשביל רבים שפיר דמי להביא ס”ת אצלם, ואף שיכולים הצבור ללכת לבהכ”נ הסמוך, אין לנו לבטל התמיד של בהכ”נ הזה, ועוד שכל הקובע מקום לתפלתו אלוקי אברהם בעזרו וכו’, ואף שיכולים לשמוע קריאת התורה בבהכ”נ האחר ויחזרו לבהכ”נ הזה להתפלל, מ”מ יש בזה טורח צבור, וידוע כמה חששו חז”ל לטירחא דצבורא .

וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה שדוקא עשרה אנוסים, דהא דאמרינן שאין מביאים ס”ת אצל בני אדם החבושים בבית האסורים, מיירי ביחידים החבושים ורוצים לאסוף שם מנין לקריאת התורה, בזה הוא שאסור, משום שאין חובה על יחיד מצות קריאת התורה, אבל באופן שיש שם עשרה, כיון שחלה עליהם מצות קריאה בס”ת, והם אינם יכולים לצאת משם, ללכת אחריה, לכ”ע צריך להביא להם ס”ת לקרות בה.

בקיצור שו”ע סימן כ”ג סעיף ל’ נפסק בעקבות הרמ”א והמג”א המצויין בהתחלת דברינו פוסק: עשרה שמתפללים ואין להם ספר תורה לקרות, אין מביאים להם ספר תורה לצורך הקריאה, אפילו אם הם חבושים בבית האסורים, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים. אך אם מכינים יום או יומים מקודם, ארון או תיבה, שעושין מקום קבוע לספר תורה מותר, ולצורך אדם חשוב והוא חולה, מותר להביא גם לצורך הקריאה לבד. ויש אומרים דלאדם חשוב אפילו אינו חולה, ולחולה אפילו אינו אדם חשוב מותר, ויש להקל בשבת פרשת זכור, ופרשת פרה, מפני שיש אומרים שהן דאורייתא.

היוצא מדברינו עד כאן הוא:

לקרוא בספר התורה אין להעביר ס”ת ממקום למקום אלא באחד התנאים הנ”ל :
חובת הקריאה מהתורה – פרשת זכור.
אדם חשוב כמו – כהן גדול, מלך, חתן.
אם יגרם לציבור טרחא מפאת שמחה – שמחת תורה וכדומה.

ציבור של עשרה שחייבים בקריאת התורה ואינם יכולים לעבור ממקום למקום – כגון שאנוסים או שהתחילו כבר להתפלל והתברר שאין ס”ת.

יש מקום שהוכן מראש והספר הובא שם לפני התפילה באופן שניכר שזה מקומה החדש בלי קשר לתפילה.

הסיבה שאין להעביר ספר תורה ממקום למקום עקב זלזול בכבוד התורה.
 בערוך השולחן או”ח סימן קל”ה סעיף ל”ב (והרבה פוסקים) מובא פתרון נוסף להתיר העברת ספר תורה ממקום למקום, בלי אחד מחמשת התנאים, שיקראו בה באותה מקום שלוש פעמים ועל ידי כך יחשב הדבר לקביעת מקום חדש לס”ת ואין בכך בזיון וזלזול אך פחות מכך נקרא עראי ויש משום בזיון התורה. ומוסיף – “ולא יפה עושים רבים מהמון העם בר”ה וביוה”כ וש”ת שקודם הקריאה נוטלים ס”ת מביה”כ לקרא במקום אחר ואחר הקריאה מחזירין אותה לביה”כ וכוונתם לעלות לתורה בימים המקודשים האלה יצא שכרם בהפסדם לעבור עבירה בימים המקודשים ולא לחוש לכבוד התורה, ולכן ראוי למחות בהם ולגזור שלא יעשו כן. והשומע תבוא עליו ברכת טוב.”

מכל האפשריות הנ”ל האם בית האבל נכנס לאחד ההגדרות הנ”ל?

כידוע נפסק להלכה בשו”ע יו”ד סימן שפ”ד: אבל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. והסיבה מובא בש”ך דכתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב. ובפתחי תשובה שאפילו בתפלתו כל שבעה לא יאמר פטום הקטורת וסדר הקרבנות המבוארים בדומה לתשעה באב.
כמו כן אפילו אם האבל כהן אסור לו לעלות לקרות בתורה.

זאת אומרת שאינו בחיוב קריאת התורה ועל כן שונה הוא מחבוש בבית האסורים, חולה, ואנוס אחר, שעליהם יש חיוב קריאת התורה אך אנוסים מפאת שאין ס”ת או אפשרות אחרת לקיים את המצווה.
אך למרות האמור הנ”ל היות שקריאת התורה הוא מסדרי התפילה אם אחרים קוראים חייב לשמוע ואינו יוצא ממקום התפילה. ובדומה נפסק בשו”ע יו”ד סימן ת’ סעיף א’ שבשבת כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, הוי כקורא את שמע ומותר. אך אם יש עשרה אבלים בלבד אין להם לקרא בתורה אפילו יש שם ס”ת.

המנחמים המשלימים למנין אינם אנוסים שהרי יכולים להתפלל ולהשלים תפילתם במקום אחר.

 על כן נראה שמותר להביא ספר תורה לבית האבל לשמוע קריאת התורה אך צריך שיהיה אחד מחמשת האפשריות שמניתי לעיל, או לדאוג שיקראו לפחות שלושה פעמים במקום , (כדברי הערוך השולחן).
יש מהפוסקים האחרונים והרב גורן זצ”ל ביניהם שהתירו להעביר ספר תורה ממקום למקום כאשר הספר הונח מראש בתוך ארון קודש קטן ונייד.

המקור לדעתם וסברתם הם:

1. על פי שער האפרים שער ט’ אות מ”ג: שהאיסור דווקא אם לוקחים אותה רק לקרות ואחר הקריאה יחזירוה מיד. “אבל אם לוקחים אותה… כגון שמניחים שם ארון או חביות המיוחד לה ותעמוד במקום ההוא איזה ימים אין פגם לס”ת מאחר שמיחד שם מקום קביעות לנוח שם”. מכאן נלמד שארון קודש קטן אפילו שנייד נקרא מקום מיוחד ומותר .

2. שאין כאן בכלל טלטול ס”ת אלא טלטלו ארון ולכן אין בזיון, אדרבא יש כאן כבוד לס”ת שנמצא מונח בארון וכאילו לא הועבר בכלל ממקום למקום.

3. נלע”ד שיש להסביר את דעתם כך ולהשוות בין נשיאת ארון העדות במדבר ממקום למקום שעל ידי כיסוי הארון בפרוכת ועליו עוד כיסויים נאמר “כבלע את הקדש”, כמו שמפרש רש”י והרמב”ן “שבקודש הכיסוי הוא הכבוד”. ואם כן כך בנשיאת התורה שבתוך ארונו זהו נשיאה מכובדת ואין בזיון בטלטולו ממקום למקום.

עיין בפני ברוך סימן י’ סעיף כ”ד “מותר להביא ס”ת לבית האבלים כדי לשמוע קריאת התורה והמנהג לדקדק שיקראו בה 3 פעמים לפחות” ועיין שם בהגהות ס”ק מ”ה מ”ו.

ועיין בספר כל בו על אבלות (מאת יקותיאל יהודה גרינוואלד) עמ’ 277 סעיף ט”ז “אם האבלים רוצים בס”ת כדי לשמוע קריאת התורה מותר לטלטל הס”ת לצרכם. ומה טוב ליחד לה מקום חשוב בארון ובכל אופן ישגיחו שלא יהא בזיון לה”.

ועיין בספר בית מועד (הר’ פנחס קורח) חלק א’ פרק כ’ סעיף ט”ו “יש מקילים להביא ס”ת לבית האבל ובלבד שיניחו לו מקום כראוי כל זמן שהוא שם. ואף אם לא קראו בו 3 פעמים”.

ועיין באגרות משה ח”ח יו”ד סימן ס’ אות י”ג “נוהגין בזמננו שכל בית אבל עושין מנין לכל התפילות בחול, ומביאין ס”ת לשם. אבל מקפידין שיקראו שם 3 קריאות. ויש מקומות שיש לגחש”א או לביהכ”נ גדול ארון קודש קטן מיוחד לס”ת אחת מיוחד לזה…שלכן מדינא להמ”ב רשאין להביא ס”ת אף כשלא יקראו שם ג”פ, אבל ודאי יש להשתדל לקרות שם ג”פ, שהוא לעשות מנין למנחה בשבת, ואם לא היה אפשר אז יעשו מנין פעם אחת ביום קריאה אחר האבלות”.