דין איפור קבוע

הרב אילן חדד

נכתב לע”נ יואל (משו) ז”ל חדד
בן מרסל תבדל”א

שאלה

בשנים האחרונות התפתחה תופעה של איפור קבוע. איפור זה נעשה על ידי החדרת פיגמנטים של צבע לשכבה העליונה של העור, על מנת לצייר גבות, ריסים וכו’. איפור זה אינו קבוע לעולם, אלא מחזיק מספר שנים. יש לעיין האם פעולה זו מותרת, או שמא כרוך בה איסור. יש לבחון מצד איסור כתובת קעקע, וכן מצד איסור חובל. במאמר זה אתייחס רק לאיסור כתובת קעקע .

יש לדון א. מהו גדר איסור קעקוע:
1. האם איסור זה חל על כל כתיבה?
2. מהו שיעור הזמן שעל ידי כך יחשב כקעקוע שאסור?
ב. האם יש להתיר באופן שניכר שעושה זאת לתועלת אחרת?

א. גדר איסור קעקוע

מקור הדין
במשנה (מכות כא א): “הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. ר”ש בן יהודה משום ר’ שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר ‘וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה’ ‘ “. ובגמ’ נתבאר שכוונתו לשם של עבודה זרה. עוד בגמ’ “אמר רב מלכיא וכו’ אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה ע”ג מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע … רב ביבי בר אביי קפיד אפילו אריבדא דכוסילתא. רב אשי אומר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכחת עליו”.

שיטת ריב”ן
בריב”ן במשנה כתב בדעת ת”ק, “ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה (פ’ ע”י קעקוע) שכך גזירת הכתוב”.
ובגמ’ (בד”ה ‘וכתובת קעקע לא תתנו בכם’) כתב: “…ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפילו לר”ש אלא דחיוב מלקות ליכא” ומלשונו מוכח דאיכא איסורא דאורייתא אף לר”ש וכן מוכח שכל כתיבה אסור( ולאו דוקא שתי אותיות ולאו דוקא צורת אות וכמו שנוכיח לקמן) ואין לה שיעור כמו שכתב “שום כתיבה”. ואף לר”ש דין זה נכון אלא שאין מלקות אם לא כותב שם ע”ז.
ובד”ה ‘אפר מקלה’ מבאר ריב”ן את ההבדל בין אפר מקלה שאסור לבין עפר סתם. שאפר מקלה קשה ומקעקע מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן, אבל עפר בעלמא לא. מבואר בדבריו שאם נוצר קעקוע ונראה שם לאחר זמן אסור, אף שאין צורה וכש”כ אותיות, ואף שאינו לעולם אלא נראה שם לאחר זמן. ואף שבמשנה כתב “ונראה שם כל הימים” נראה שאין כוונתו לעולם דוקא, אלא לזמן ממושך. לאחר מכן מביאה הגמ’ מחלוקת לגבי ריבדא דכוסילתא, ופירש ריב”ן “ריבדא” – מכה. “כוסילתא” – כלי שמכה בו. כלומר, רושם של מכה שנוצר ע”י כלי ההקזה שאף על זה הקפיד רב ביבי ואף שאין כאן שייכות לקעקוע מ”מ הקפיד ע”כ. ורב אשי חלק והתיר כיון שמכתו מוכחת עליו.

סיכום דעת ריב”ן: יוצא שלת”ק לוקה אף בלא שם, אם הקעקוע נראה לזמן ארוך.
ולר”ש, דוקא אם כתב שם ע”ז לוקה אבל אף בלא שם ע”ז עובר על אסור דאורייתא, ואף בלא קעקוע, אם נוצר רושם קבוע לזמן, יש להקפיד, אם לא שיש דבר שמוכיח עליו שלא מתכוון לקעקוע.

שיטת הרי”ף והרא”ש
הרי”ף העתיק דברי ר”ש, רב מלכיא ורב אשי ובפשטות נראה שפוסק כר”ש. וכן העתיק הרא”ש . ומ”מ אפשר להסביר דעתם כריב”ן. וא”כ אף לדעתם איכא אסור דאוריתא אף בלא אותיות כלל וכו’ וכל זה אם נפרש דעתם שפוסקים כר”ש. אולם עי’ בנימו”י על הרי”ף שכתב: ולית הלכתא כוותיה (דר”ש) אלא כת”ק ופסק להלכה כרב אשי. ובתיאור רובדא דכוסילתא באר, שרב מלכיא מקפיד שלא ליתן עליו דבר שחור שנראה ככתובת קעקע, פ’ אינו מקעקע כמו אפר מקלה שהוא קשה אלא נראה כרושם שחור וגם על זה הקפיד, ורב אשי התיר במקום מכה. ” והלכה כרב אשי שהוא בתרא”.

שיטת הריטב”א
הריטב”א כתב שהלכה כרבנן, דר’ שמעון יחידא הוא. וכתב שדברי ר’ מלכיא ורב אשי אינם לשיטת ר”ש, שלר”ש כל זה מותר אפילו מדרבנן. וכתב שרב מלכיא שאסר אפר מקלה ע”ג מכתו אסר מדרבנן, ורב אשי חולק על רב מלכיא ועל רב ביבי, דמכתו מוכיח עליו, והלכה כרב אשי.
ויש להבין מדוע לדעתו האיסור באפר מקלה הוא רק מדרבנן. ונראה כיון שאינו קעקוע ממש אלא נראה ככתובת קעקע (כלשון הגמ’), שיש שם רושם. ומובן למה אם מכתו מוכחת עליו שרי לגמרי לרב אשי. וסיים הריטב”א “שהריא”ף פסק כר”ש… ולא נהירא”. ולפי פרוש הריטב”א בדעת ר”ש יוצא שאין איסורא כלל כשלא כתב שם ע”ז, שהרי כתב “ונראין הדברים שכל המימרות הללו (רב מלכיא רב אשי) לא נאמרו אלא לרבנן דאילו לר”ש אין לאסור דבר מכל זה אפילו מדרבנן, כיון שהתורה לא אסרה אלא שם של ע”ז”.
ויש להסתפק בדבריו: האם אין לאסור כיון שאין כאן קעקוע כלל, וכשיש קעקוע ללא שם ע”ז אסור מדרבנן ולכן כאן שאינו רק “נראה” מותר, או שאף בקעקוע אין לאסור כלל. ונראה יותר כצד הראשון דנחית דרגא.
סיכום דעת הריטב”א: הלכה כרבנן שאם קעקע, אף שלא כתב שם ע”ז חייב מלקות. אם לא קעקע אולם בעקבות אפר מקלה וכיוצא בזה נוצר רושם, אסור מדרבנן, ואם עשה זאת על גבי מכתו שרי כרב אשי (שהרי רב אשי התיר רק מטעם מכתו מוכחת עליו).
בדעת הרי”ף הבין שפוסק כר”ש שאם לא כתב שם ע”ז אינו לוקה, אולם אסור מדרבנן (כהסברנו בדבריו). וכשאין קעקוע כלל, רק רושם, שרי לגמרי אף שלא במקום מכה .

שיטת הרמב”ם והטור
הרמב”ם בפהמ”ש הסביר את דעת ר”ש וסיים “ואינה הלכה”, א”כ פוסק כרבנן. וביד החזקה (ע”ז יב יא), כתב: “כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין. וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לע”ז שלהן כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט באיזה מקום מן הגוף בין איש בין אישה לוקה. כתב ולא רשם בצבע או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור עד שיכתוב ויקעקע שנאמר וכתובת קעקע וכו’ “.
ונבוא לבאר דבריו. בתחילה כתב הרמב”ם את האיסור “הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו” זו הגדרת האיסור שצריך “לכתוב” פרושו לשרוט, “ולקעקע” פירושו למלא מקום השריטה כוחל או דיו . ולא הזכיר שיעור וצורה (דדוקא אותיות) ובפשטות פסק כת”ק וכשיטתו בפהמ”ש. אח”כ כתב את יסוד האיסור “והוא משום מנהג הגויים וכו’ “, ואח”כ חזר להגדרת ההלכה: “ומעת שירשום באחד הדברים הרושמים אחר שישרוט … לוקה”. ופשטות לשונו על כל רושם שמקעקע לוקה. “כתב (בשריטה) ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור” כדברי ת”ק. “כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב אינו חייב (מלקות) עד שיכתוב ויקעקע”.
ובטור “כתב כתובת קעקע מחוקי העכו”ם, והוא כשכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין ובכל מקום שעושה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב אפילו אינו כותב שם עכו”ם… ומותר ליתן אפר כירה על גבי מכתו ואין בו משום כתובת קעקע”. והמעיין יראה שהטור כתב את דברי הרמב”ם רק ששינה הסדר.
והב”י הביא לשון ריב”ן שאף לר”ש יש אסור דאורייתא בלי שם עכו”ם ושלרבנן יש חיוב מלקות, ושרבנו ירוחם כתב שיש פוסקים כר”ש ויש שאין פוסקים כמותו ושכן נראה עיקר. וסיים “וכ”נ מדברי הרמב”ם בסוף הלכות ע”ז”. ובהמשך בעניין אפר מקלה ע”ג מכתו כתב שהתוס’ והרא”ש פסקו כטור שפסק כרב אשי ששרי. והרמב”ם לא הזכיר דין זה בסוף הלכות ע”ז, ומשמע דס”ל דהלכה כמאן דשרי דאי סבר דהלכתא כמאן דאסר לא הוה שתיק מיניה.

שיטות ראשונים נוספות ראשונים שמהם משמע שצריך צורת אותיות:
המנחת חינוך (מצוה רנג אות ז) כתב שברמב”ם ובשאר ראשונים לא מבואר שצריך דוקא אות אלא רשימה בעלמא ג”כ חייב. ומכח זה חלק על ספר יד הקטנה וספר משנת חכמים שכתבו שצריך אות שלם או רושם שלם ובשריטה בעלמא אין לחייב עליה מדאוריתא אלא רק מדרבנן אסור וסיים צ”ע בדינים אלו שהם איסורי תורה לגבב קולות בזה במקום שהראשונים סתמו.
בטהרת הבית (חלק ג’ עמ’ ל) הביא שרבינו פרץ הסמ”ק ועוד כתבו שצריך צורת אותיות כדי לעבור על האיסור, והביא דברי המנחת חינוך הנ”ל וכתב ולא ראה את דברי הראשונים הנ”ל שכתבו שצריך להיות כעין אותיות, ואף המעיל צדקה הוכיח כן מלשון הסמ”ק .
ויש לדון בדברי הראשונים שהובאו בטהרת הבית, דז”ל רבינו פרץ (מכות כא א ד”ה ‘הכותב’): “…לשון חקיקה וקריעה כמו והוקע. שמקעקע ומקרע בסכין בשרו כעין אותיות ואח”כ ממלא הקריעה דיו או סמים וכו’ “. וכעין לשון זה כתב רע”ב (מכות ג ו) ופסקי תוס’ (מכות פ”ג אות לב). ובפירוש ר”י אלמדארי (מכות כא א).
ונראה לומר שלשון זו לאו דוקא שצריך צורת אותיות אלא תיאור המציאות שכך עושים, ולכן כתוב “כעין אותיות”.
ובספר החינוך (מצוה רנג) כתב: “…ועובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בענין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעין הרושמין, לוקה”.
ובמחזיק ברכה (שמ ג) כתב שבדברי החינוך מפורש שצריך צורת אות ואפילו אות אחת סגי, ותמה על המעיל צדקה שלא הוכיח כן מדברי החינוך.
ואחהמ”ר נראה דאין כוונת החינוך לצורת אות דוקא אלא כוונתו שבשיעור קטן עובר על האיסור, וזהו לשון “אפילו”. ומובן למה לא הביאו את דבריו.
* יש להעיר שאף להבנה שצריך אותיות זהו לחיוב מלקות אבל איסור יש אפילו ללא צורת אותיות כלל וכדין אפר מקלה.

ראשונים שכתבו במפורש שלא צריך צורת אותיות:
הר”ש משאנץ והראב”ד בתורת כהנים (פרשת קדושים פרק ו) כתבו דלא בעינן צורת אותיות אלא רושם שיעשה שם.

פסיקת השו”ע
השו”ע כתב (קפ א) כלשון הרמב”ם: “כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה כחול או בדיו או בשאר ציבעונים הרושמים”, ולא הזכיר שצריך דוקא שם ע”ז, גם לא הזכיר שצריך אותיות או צורות אלא “ששורט על בשרו” ובס’ ג’ כתב: “מותר ליתן אפר מקלה על מכתו” וכמו שכתב בב”י שאף לרמב”ם שרי. יש להעיר שגם ברמב”ם וגם בשו”ע לא מוזכר שיעור זמן אלא כל כתובת קעקע חייבים עליה.

שיטת המעיל צדקה
למרות שהוכחנו לעיל שלא צריך צורת אות כדי לעבור על איסור קעקוע מסקנת המעיל צדקה אינה כן, ונדון בדבריו.
המעיל צדקה בתחילה האריך להוכיח מהרמב”ם ושו”ע ומדין אפר מקלה בגמ’ שלא צריך צורת אותיות, אולם אח”כ הכריע שצריך צורת אות וסגי באות אחת. והוכיח דבריו מכך שלשון המקרא “כתובת קעקע” משמע כתב. ועוד הוכיח מהרמב”ם בהל’ סנהדרין שכתב במנייני הלאווין “הכותב כתובת קעקע”, מדכפל מילת כתב שמע מינה דבעינן אותיות ממש. ועוד הביא לשון הספרא (קדושים פרשה ג): “וכתובת קעקע יכול אפילו כתב ולא קעקע יהי חייב תלמוד לומר קעקע, אי קעקע יכול קעקע ולא כתב יהי חייב תלמוד לומר וכתובת, הא כיצד עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל ובכל דבר שהוא רושם, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אינו חייב עד שיכתוב שם השם שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'”. והבין מבעל קרבן אהרון שצריך כתיבת אותיות .

ומש”כ שצריך צורת אות צל”ע, שהרי בראשונים (רי”ף, רמב”ם, רא”ש, ריב”ן וריטב”א) לא הוזכר שצריך אותיות ואף הראשונים שהזכירו אותיות תיארו המציאות שכותבים כמו אותיות אבל לא שזה גדר האיסור כמש”כ לעיל. וע”ע מנחת חינוך מצוה רנג אות ה,ז.
ונדון כעת בהוכחותיו של המעיל צדקה.
הוכחה ראשונה של המעיל צדקה: “כיון שלשון המקרא ‘כתובת קעקע’ משמע כתב”.
ולא הבנתי הוכחתו, שהרי אם היתה כותבת התורה “קעקע” היינו אומרים שעל שריטה חייבים ללא מילוי צבע. ומ”כתובת” נלמד המילוי בצבע.
הוכחה שניה: מדברי הרמב”ם בה’ סנהדרין שכתב במנייני הלאוין: “הכותב כתובת קעקע” דמדכפל מילת “כתב” שמע מינה דבעינא אותיות ממש.
וגם זה לא הבנתי, שהרי הרמב”ם נקט לשון המשנה “הכותב כתובת קעקע”. ואדרבא ברמב”ם במקומו בהלכות ע”ז באר: ” כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו”.
הוכחה שלישית: מלשון הסיפרי ומדברי בעל קרבן אהרון שצריך כתיבת אותיות.
ולענ”ד הביאור בסיפרי ובקרבן אהרון הוא כך: הספרי קורא לשריטה כתיבה ולמילוי בדיו קעקוע . ופרש הקרבן אהרון אם היה כתוב “קעקע” הייתי אומר דעל הקעקוע – פרוש על הצבע לחוד חייב, אף שלא נוצרה ממשות אות, לזה אמר “כתובת” שירצה כתיבה ובחפירה שנוצרת ממשות, דהיינו השריטה. וצורת האותיות שכתב אין כוונתו לגופן של אות אלא לחקיקה של צורה.
ולפרוש זה יתישבו דברי הריב”ן ונמוק”י כפשוטם, אלא שנחלקו עם הסיפרי והסמ”ג – שקוראים לשריטה – כתיבה ולמילוי הצבע – קעקע. וריב”ן ונמוק”י קוראים לשריטה – קעקע ולמילוי הצבע – כתובת.
וע”ע במנ”ח (רנג ה) שהביא שספר יד הקטנה כתב, דאף להרמב”ם דאין צריך צורת אותיות מ”מ צריך להיות רושם. וכ”כ בספר משנת חכמים דצריך להיות אות שלם או רושם שלם אבל בשיטה בעלמא אין סברא לחייב עלייה, רק מדרבנן אסור. וסיים המנ”ח וצ”ע בדינים אלו דהם איסורי תורה לגבב קולות בזה במקום שהראשונים סתמו ע”כ ומ”מ אף ליד הקטנה ומשנ”ח נראה שצורת גבות או ריסים וכו’ לא הוי שריטא בעלמא שהרי הם צורה שיש לה משמעות.

לסיכום: משיטות הראשונים ומסתימת לשון השו”ע עולה שיש איסור כתובת קעקע אף שאינו צורת אותיות ואף שאינו מתקיים לעולם אלא לאורך זמן, אף לשיטות שצריך צורת אותיות ציור גבות ריסים וכו’ דינו כאות כמבואר לעיל (הערה מס’ 4) ואסור.

ב . האם יש להתיר באופן שניכר שעושה זאת לתועלת אחרת:

אלא שיש לדון להקל מטעם שאין זה נראה ככתיבת קעקע אלא כיפוי ותכשטי נשים. רב אשי אמר שכל מקום שיש מכה מכתו מוכחת עליו ומותר. וכך נפסק בשו”ע סע’ ג’ “מותר ליתן אפר מקלה על מכתו”. ובש”ך (סק”ו) כתב דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חוקות הגוים אלא לרפואת מכתו. ויש לעיין האם כשניכר שאינו עושה משום חוקות העכו”ם זה התר לעשות ממש כתובת קעקע או רק במקום שאינו עושה כתובת קעקע אלא שנראה כקעקוע כמו באפר מקלה.
בתוספתא (מכות ג ט) נכתב הרושם על יד עבדו שלא יברח פטור ולכאורה נפשטה בעייתינו לקולא. אלא שיש לעיין אליבא דמאן נאמרה תוספתא זו (ר”ש או ת”ק) וכן האם יש איסור שהרי לשון התוספתא פטור (ממלקות).
הגמ’ (גיטין כ ב) אומרת: “היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו… אמר רבא: ותיפוק ליה, דכתב שיכול להזדייף הוא! … בכתובת קעקע”.
בתוס’ בגיטין (כ ב ד”ה ‘בכתובת קעקע’) מקשה איך הווי גט הרי הגט נכתב באיסור? ומתרץ שהווי איסור דרבנן כי לר”ש אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע שם ע”ז. ואפילו הווי איסור דאו’ מכל מקום הווי גט אע”פ שנעשה באיסור.
וכתב הב”ש (אבהע”ז קכד סקט”ז) כדברי התוס’ שיש איסור והעמיד שהעדים שוגגים. ולדעתו יש לפרש שפטור התוספתא הוא רק ממלקות, אבל יש איסור.
אולם עיין במצפה שמואל על התוספתא שהביא בשם הג’ מוהר”ד שע”פ התוספתא יש לתרץ קושית התוספות בגיטין, דאין העדים פסולים כיון שכתב לגרש ולא לקעקוע. ולפיו יוצא שאין איסור אף בקעקוע כל שעושה כן לצורך ולא לשם ע”ז.
בערוך לנר הביא לתרץ כן קושיית התוס’, וכתב דאפשר שאפילו מדרבנן אין איסור וסיים מכל מקום מסתימת לשון הפוסקים נראה שיש איסור מן התורה.
ובנו”ב (מהדורא תניינא חאעה”ז קלה) העיר על דברי תוס’, שבמשנה מבואר שלכתחילה כותבים על יד של עבד ומשמע שמיירי באופן שאין בו איסור, וחידש שאיסור עשיית כתובת קעקע נאמר על ישראל וכלשון הפסוק “כתובת קעקע לא תתנו בכם”. אבל מותר אפילו לישראל לקעקע בשר גוי, כשם שמותר להקיף גוי ובמשנה מיירי בעבד שקנאו ישראל שלא מל ולא טבל ומותר לקיימו אם התנה עליו בתחילה ועבד זה דינו ככותי גמור לכל התורה.
ובשואל ומשיב (תניינא כרך ב’ סי’ מט) דחה תירוץ הנו”ב, כיוון שדינו של הנו”ב לא מוזכר . ועוד שהרי בסי’ קפ סע’ ד כתב שאפילו ברושם על עבדו שלא יברח פטור אבל אסור, ושם מיירי ג”כ בעבד שלא מל ולא טבל ואפילו הכי דוקא שלא יברח מותר וע”כ דינו ליתא לפענ”ד, ואח”כ כתב לתרץ קושיית תוס’ שההיתר לכתוב גט על יד העבד הוא כהיתר שמובא בתוספתא שמותר לכתוב על יד העבד שלא יברח כיוון שלא כותב לשם ע”ז שרי עכ”ל.
ודבריו צ”ע, שהרי בקושיית ועל הנו”ב כתב שהרמ”א כתב שיש איסור ומוכח שאף על יד כל עבד יש איסור וא”כ גם לדעתו יש איסור לפחות מדרבנן ומלשונו כאן משמע דשרי לכת’ ואין איסור כלל.
ואולי כוונתו דשרי לתת הגט לכת’ כיוון שאסור מדרבנן בלבד. וכעין זה כתב התפארת שמואל על התוס’ בגיטין, שמהמשנה משמע שמותר לכתחילה לכתוב על יד העבד ולדעת התוס’ יש איסור. ותירצו שהתוס’ הכי קאמר “מכל מקום הווי דרבנן וכו’ “, ור”ל לכתחילה מותר לתת את הגט.
בספר גט פשוט כתב לתרץ קושיית תוס’ עפ”י התוספתא והשו”ע (קפ ד) “דלא חייבה תורה אלא כשעושה כתובת קעקע משום הכתיבה גופא כמו שעושים הגויים בחוקותיהם, אך בעושה חותם בעבד שלא יברח פטור והווי כדין מלאכה שאינה צריכה לגופא או כדבר שאינו מתכוון דפטור לעניין שבת, הכא נמי בעושה חותם שלא יברח אין כוונת עשיית החותם משום כתובת קעקע גופא אלא לשמירה שלא יברח, א”כ דון מינה ואוקים באתרין הסופר והעדים שכתבו כתובת קעקע על ידו של העבד ולא המכוונים משום כתובת קעקע גופא, אלא שלא תצטרך עדי מסירה לפנינו. ומיהו ודאי אע”ג דאין חייבים מלקות איסורא מיהא עביד כדאמר לעניין שבת פטור אבל אסור עיין יו”ד … וכתב הרמ”א שם הרושם לכת’ מיהא אסור”. עכ”ל.
ומבואר מדבריו שמחלק בין שעושה כתובת קעקע לצורך הציור או הכתיבה לבין קעקוע לצורך תועלת אחרת, ובמילים “כמו שעושים העכו”ם בחוקותיהם” כוונתו שעושים זאת לצורך הכתיבה.
וא”כ באיפור קבוע שהמטרה היא הכתיבה (פירוש הצורה שנוצרה, ולא רק תועלת צדדית כמו בעבד שזהו רק סימן בעלמא שלא יברח) יש איסור דאורייתא ואף במקום שעושה כן לתועלת אחרת יש איסור דרבנן. ובלבוש (קפ סק”ד) כתב הרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח פטור שהרי לא משום חוקות הגויים הוא עושה מכל מקום לכתחילה אסור כן מדרבנן אפילו בעבדו.
ובטהרת הבית (עמ’ כט) הביא את דברי הפוסקים הנ”ל, ומשטף לשונו משמע שדעתם להקל. וצ”ע שמבואר בדבריהם שאוסרים, ולפחות מדרבנן, ורק מתרצים קושיית התוס’ שלא נפסל הגט. ואולי זאת כוונתו וכן משמע בדף (לד א) שכתב בחשבון ההלכה: “ולדברי הערוך לנר והשואל ומשיב … ולפי זה הווי תלתא דרבנן”.

ובשו”ע (קפ ד) העתיק לשון התוספתא “הרושם על עבדו שלא יברח פטור” אולם הרמ”א הגיה ונראה לי שלכתחילה מיהא אסור . ונראה שהרמ”א מבאר ואינו חולק ,שאף לשון השו”ע פטור (אבל אסור) .
ועוד יש להעיר על לשון התוספתא “הרושם”, ולא כתב הכותב, וכמו שפתחה התוספתא “הכותב כתובת קעקע”. וכן יש לשאול מדוע התוס’ בגיטין לא נתקשה מתוס’ זו.
ולענ”ד נראה לבאר ביאור חדש בתוספתא: הרמב”ם כתב כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט.. וימלא מקום השריטה.. או שאר צבעונים הרושמין.. ומעת שירשום באחד הדברים הרושמים אחר שישרוט וכו’ לוקה. כתב ולא רשם בצבע או רשם בצבע ולא כתב בשריטה פטור”. ומוכח מלשונו “שרשם” פירושו לצבע בלא שריטה, וא”כ כך יש לפרש לשון התוס’ והשו”ע “הרושם על עבדו” פרוש – ללא שריטה – פטור . ולפ”ז יוצא שמקעקוע גמור לא דיברה התוספתא כלל, ומובן מדוע לא הקשו התוס’ ממנה, וקושיית התוס’ במקומה עומדת.

לסיכום: אף כשעושה כן לתועלת אחרת יש איסור לפחות מדרבנן וכדברי הרמ”א. ולדעת הגט פשוט עפ”י המתבאר יש איסור תורה.