מצות תלמוד תורה

בהקדמת ה”אגלי טל” מביא הוא דברי מי שרצה לומר כי עיקר הלימוד הוא בלא שמחה, אלא כיוון שכך ציוה הקב”ה, ואילו הלומד בשמחה הרי זה כלומד “שלא לשמה”, אלא משום אהבתו ללמוד.
וה”אגלי טל” דוחה דבריו בתקיפות, שאין כן הדבר, ואדרבה העיקר הוא ללמוד מתוך שמחה, כי לימוד כזה הוא הלימוד האמיתי בו האדם מתמזג עם לימוד התורה.
מצוות לימוד תורה היא ביום ובלילה כנאמר “והגית בו יומם ולילה”.
וכבר הביאו הפוסקים כולם כי אדם צריך ללמוד כל זמן שאינו עוסק בדברים שהם כורח לו כפרנסה ועוד.
אמנם יודעים אנו כי חשוב הדבר ללמוד ולחקור את העולם בגדר “רדו בארץ וכבשוה” (ובפירוש רמב”ן שם).
וכן חייב אדם בפרנסת אשתו ובני ביתו, ואף לנוח מותר, וכן לעסוק בדברים שמרגיעים את נפשו, כמוזיקה, קריאה, צפייה, משחקים וכדומה.
אך העיקר, והוא הציר סביבו סבב כל זמנו של האדם, הוא “תלמוד תורה”, הן כדי לדעת מהי “חובת האדם בעולמו”, והן בעצם הלימוד עצמו כדרך שאנו אומרים כל יום “ותלמוד תורה כנגד כולם”.
מברכים אנו (כמנהג האשכנזים) בברכת התורה, “אשר קדשנו במצוותיו לעסוק בדברי תורה”. לעסוק היינו לעמול וכדברי רש”י על הפסוק (ויקרא כ”ו, ג’) “אם בחוקתי תלכו” שתהיו עמלים בתורה”.
מצד אחד עמל ויגיעה, ומצד שני שמחה ואהבה. “אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ”.
ואין סתירה בדבר.
תורה צריכה הרבה עמל ויגיעה, כדי להבין ולזכור.אך כל זה צריך לבוא מתוך רצון וחשק ואהבת תורה.
דבר זה אינו קל ויש לחפש את הדרכים כיצד לעשות כן. אף ששפת הגמרא- ארמית, אינה שפת ימינו, חיי הגמרא עליהם היא מדברת אינם חיינו, צריך לדעת כיצד להבינם וליישמם למציאות חיינו.
אפשר להשיג זאת על ידי עמל כאמור. ועוד, לימוד תורה בקול ונעימה מקל על ההבנה והזיכרון, ומביא לידי חיבור ואהבה. והעיקר, הדוגמא האישית. ילד שרואה את אביו לומד כל יום על אף עייפותו, אפילו חוזר הוא מאוחר מעבודתו, חוק בל יעבור- אין יום ולילה בלא לימוד תורה, דבר זה מחלחל בנפש הילד והילדה, ועדיף הוא מכל שיחה והסברה.
ויהי רצון שנזכה לאמור בתפילתנו בשבת מברכים, “שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים”.