כפיית הגט בזמן הזה

הרב שאר-ישוב כהן

ראשי פרקים

א. בעיית הדור
ב. פסוליו של גט מעושה
ג. כפית הבעל לגרש כשהאשה טוענת “מאיס עלי”
1. דעת הרמב”ם: כופין את הבעל לגרש
2. דעת הרבה מהראשונים: אין כופין
3. באמתלה מבוררת כופין לדעת הכל
4. הבחנה בין כפיה במאסר לכפיה בשוטים
ד. כח בית-דין ב”אפקעינהו” כצירוף לכפיה
1. יש כח ביד חכמים להפקיע קידושין
2. שני סוגי “אפקעינהו”
3. ראשונים שהפקיעו קידושין
4. אחרונים שהפקיעו קידושין במקום צורך גדול
ה. מידת שכנועו של הבעל על חובתו לגרש
ו. סוג הכפיה
ז. הצעה למעשה ופסק-דין לדוגמא
ח. לפתרון הבעיה נחוץ כינוס רבנים ודיינים

א. בעיית הדור
באזני דייני ישראל עולה לעתים קרובות שוועתן של נשים, שבעליהן מתעללים בהן לשם נקמנות ומתוך רוע-לב ורשעות ומעכבים אותן מלהתגרש ומלהנשא מחדש כדת משה וישראל ולבנות בית בישראל כדי לשקם הריסות חייהן. אותם בעלים מורדים במצח נחושה בפסקי-הדין המחייבים אותם לתת גט לנשותיהן, מערערים עליהם בערכאות שונים, מלעיגים על בתי הדין, וממלאים פיהם שחוק על עלבונן של הנשים.

יש גם מצב הפוך, של נשים סרבניות-גט, המנצלות לרעה את חרם-דרבנו-גרשום, האוסר לגרשן בעל כרחן, ומסרבות לשמוע לדברי חכמים ולקבל גט מבעליהן. גם זו בעיה חמורה ורעה חולה. אך לגבי הנשים הללו המצב שונה, שהרי לאחר שכלו כל הקיצים יכול בית-דין, באישורו של מרן נשיא ביה”ד הגדול, להתיר את הבעל מכבלי העיגון באמצעות “היתר נשואין”, עם או בלי הסכמת מאה רבנים (לפי הענין והעדה שאליה משתייך הבעל). לא כן הנשים הנידונות לעגינות לצמיתות, או לפחות למשך שנים רבות, ודמעתן על לחיין.

לעתים, גם כאשר נמצא פתרון לבעיה, הרי זה לאחר עשרות שנים, ובינתיים הלבין ראשה של האשה, והיא הפכה לשבר-כלי מבחינה בריאותית, ר”ל.

-196-
זאת ועוד: חייבים אנו להיות מודעים לפריצות ולמתירנות הרווחות בדורנו. לגבי רבות מן הנשים הבאות לפנינו יש חשש סביר, שאין הן עומדות בנסיון כאשר הן נפרדות מבעליהן למשך זמן ממושך. הדברים באים לידי בזיון ועבירה חמורה של אשת-איש לשוק, והן נכשלות בעצמן ומכשילות אחרים עמן, ואנו מרבים פריצות ועבירות בישראל. אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה.

גם אם אין בידינו להחזיר תקנת רבנן סבוראי ליושנה, כפי שפסקו בזמנו רבותינו הגאונים, הרי”ף והרמב”ם, שאשה הטוענת “מאיס עלי” כופין את בעלה לגרשה (דבר המצריך כינוס מיוחד של גדולי התורה שבדור), עדיין יש בידינו אפשרות להגדיר אותם מקרים, שלדעת הכל – גם לחולקים על דעת הרמב”ם הנ”ל – יש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, ולמנוע עיגון ופריצות ו”להסיר מכשול מדרך עמי”.

ב. פסוליו של גט מעושה
מדינא דגמרא גט המעושה כדין כשר. המדובר, כאשר מי שחייב מן הדין לגרש אינו רוצה, וכופים אותו עד שיאמר רוצה אני. אמנם, כדי שגרושין אלו יהיו כדת, על הבעל לכתוב גט לאשתו כסדר וכדין, ולאמר בפיו שהוא מגרש לרצונו, ומבטל את כל המודעות שמסר; להלכה – כיון שצריך הדבר להיות ברור לדיינים שאחר הכפיה הוא מגרש לרצונו, הרי שאם נתן את הגט בשתיקה, הגט פסול. אמנם בעל שו”ת חוות-יאיר (סי’ נה) סובר, שא”צ שיאמר בפירוש “רוצה אני”, אך הוא עצמו מציין שזה סותר גמרא מפורשת ביבמות קו,א: “גט מעושה – זימנין כשר, וזימנין פסול; הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני” – משמע שצריך שיאמר בפה מלא.

רשות הכפיה נתונה אף לבי”ד שבימינו, שאינו בי”ד של סמוכין, כיון ש”אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן”. מפורשים הדברים במשנה גיטין ט,ח ובסוגיית הגמ’ שם פח,ב, שגט המעושה בישראל – כשר; ואף כשמעושה ע”י נוכרים שאומרים עשה מה שישראל אומרים לך – כשר. וכבר נפסק ע”י הרמב”ם (גרושין ב,ב), שמי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, בי”ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט והוא גט כשר. ואף שכלפי חוץ נראה שהגט נכתב כנגד רצונו, כבר ביאר הרמב”ם (שם הלכות כא-כב), שרק יצרו “הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואומר רוצה אני – כבר גרש לרצונו.”

ג. כפית הבעל לגרש כשהאשה טוענת “מאיס עלי”
1. דעת הרמב”ם: כופין את הבעל לגרש
הבעיה מתעוררת, כאשר יש ספק אם יש מקום להטיל כפיה מן הדין. אמנם הרמב”ם, בפיה”מ לגיטין שם, כתב שגט מעושה הינו כשר, “כגון שהיתה האשה תובעת הגירושים, או שהגירושים מחוייבים מצד התורה”. משמע (עי’ פירושו של הר”י קאפח לפיה”מ) שלדעת הרמב”ם מספיק עצם הדבר שהאשה תבעה גט, שבכך התברר שבעלה מאיס עליה, ודי בזה כדי לכופו לגרשה, ואין צורך דוקא שיהיה חייב לגרשה מן הדין, שהרי זו רק הדוגמא השניה שמביא הרמב”ם. שאר הראשונים סוברים שטענת מאיס עלי תופסת רק בצירוף לאמתלא מבוררת. אולם הרמב”ם לשיטתו בהל’ אישות יד,ו: “האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה, היא הנקראת מורדת. ושואלין אותה, מפני
-197-
מה מרדה. אם אמרה מאסתיהו, ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה.”
במגיד-משנה (הל’ אישות, שם) ביאר שהרמב”ם הולך בשיטת הגאונים, הרי”ף והרשב”א בפירוש סוגיית כתובות סג, ב: “היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה, ומצערנא ליה. אבל אמרה מאיס עלי, לא כופין לה.” הגאונים פירשו, שאין כופין אותה להשאר תחתיו, אבל כופין אותו. התוס’ בד”ה אבל הביאו פירוש זה בשם יש מפרשים, אך הם סברו כשיטת ר”ת, שאין כופין אותו, משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. התוספות צדדו לומר, שאין כופין אותו, אלא היכן שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה (היינו מ”ש רבותינו האחרונים “אמתלא גדולה”).

מרן הרב הרצוג זצ”ל בשו”ת היכל-יצחק (אה”ע סי’ ב סעיף א) מונה כמה ראשונים שס”ל כרמב”ם, וז”ל: “ונמצא שלבד הגאונים הראשונים והרי”ף, יש לנו דעות הרמב”ם ורש”י ורשב”ם והר”י מטראני והעיטור. ובעצם גם דעת הרמב”ן כך.” עוד הוא מביא שם, שלפי הגהות הרא”ש גם רבנו גרשום מאור הגולה פסק לכוף במאיס עלי.

2. דעת הרבה מהראשונים: אין כופין
אמנם הרבה מהראשונים (רש”י, כמובא בסמ”ג; רבנו תם; הרא”ש; רבנו ירוחם; רשב”א בשם רשב”ם ועוד) פסקו, שאין לכפות במצב כזה. הרא”ש (בתשובתו המובאת בב”י סי’ עז) חילק בין המצב שהיה בימי הגאונים, לבין מצב הדור שלו, שאז יש לחוש שמא, מתוך פריצות, “עיניה נתנה באחר”. אמנם גם לדעת הרא”ש, אם סמכו על הרמב”ם, “מה שעשו עשוי, אבל ראוי להתרחק מזה מאד, כמו שעשו רבותינו חכמי אשכנז וצרפת שהתרחקו עד קצה ההרחקות בענין של כפית הגט לגרשה בעסק של מרידת האשה… וצריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת-איש… חלילה לכוף את האיש שהוא אוהב אשת-נעוריו לגרש, וחלילה לכל דיין לדון כן.”
להלכה נתקבלה עמדת הב”י וביחוד דבריו, שאף לדעת האומרים במאיס עלי כופין אותו להוציא, היינו דוקא בנותנת אמתלה לדבריה.

אכן מהרמ”א יש סעד לשיטת הרמב”ם, שהוא פוסק בסי’ עז,ג כעין העובדא של הרא”ש: “ואם עשה שלא כהוגן, שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש.” וע”כ הטעם הוא משום שבמקרה זה יש יסוד חזק להניח שבאמת היא טוענת מאיס עלי. עי’ היכל-יצחק אה”ע סי’ ה, שכתב: “וברור שאין הטעם משום ביטול הקדושין, שאין זכר מזה שם” (אמנם צ”ע, שהרי בדברי הרמ”א לא נזכר שום טעם, ואם כן אין מכך ראיה). כך משתמעת גם דעת משכנות-יעקב סי’ יז. ועי’ בבאור הגר”א שם בס”ק לה, שבכגון דא סומכין על דעת הגאונים.

3. באמתלה מבוררת כופין לדעת הכל
אכן, הריב”ש, הסובר אף הוא שאין לכפות את הבעל לגרש כשטוענת מאיס עלי, מכל מקום פוסק, שאם ברור שמתחילה היה מאיס עליה, כגון שאמה כפתה עליה להנשא עמו, ואין לחוש “לשמא עיניה נתנה באחר”, אזי כופין לגרש, “דהא ה”ר מאיר (מהר”ם מרוטנבורג), כשהיתה האשה נותנת טעם ואמתלה לדבריה למה הוא מאיס עליה, היה כופה לגרשה.” ועי’ בשו”ת יביע-אומר ח”ג אה”ע סי’ יח, שלאחר הבאת כל השיטות סיכם, שבאמתלא גלויה ומפורסמת לעיני כל, שהוא מאיס עליה, עד שלא נשאר מקום לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, כופין אותו.

-198-
כאלו הם, לכאורה, המקרים בהם אנו דנים, ושאותם תיארנו בראשית דברינו. במקרים דנן אין אהבת אשת-נעורים, אלא אכזריות ונקמנות. אף הרא”ש, שבעקבותיו פסק ב”י שלא כרמב”ם, כתב בתשובותיו (מג,ס), שאם ראינו שדעתו של הבעל לעגנה – כופין. וכך נמצא בתשב”ץ סי’ ח, אודות אשה שבעלה מצערה הרבה, ומרוב צערה היא מנאפת: “קרוב הדבר בזה, שיוציא ויתן כתובה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ואפי’ לכוף אותו להוציא יש לדון.” הרשב”ץ חילק בין הדרגות השונות של אמתלה, שהטובה שבהן היא “אמתלה גדולה ומבוררת”, שהיא הטעם למאיסתה אותו – שאז לדעתו יש לכפות.

וכך אמנם מצאתי שפסק ראב”ד ירושלים, ה”ר חזקיה שבתי זצ”ל, בספרו דברי-יחזקיהו, לאחר דין ודברים שהיה לו עם מרן הראי”ה קוק זצ”ל, “שמי שרגיל להיות בעל קטטות ומריבות, דהוי מעוות לא יוכל לתקון… כופין אותו להוציא, משום טוב פת חריבה ושלום בה.” הוא סמך יתדותיו על התשב”ץ ועל הספר “אות היא לעולם”, וביחוד על מש”כ ב”יכין ובועז” וב”חוט המשולש” על דברי התשב”ץ. בדברי-יחזקיהו הביא גם תשובותיהם של בעל ישא-ברכה ומרן הראי”ה קוק בשאלה חמורה זו.

4. הבחנה בין כפיה במאסר לכפיה בשוטים
אכן, במשך הדורות סמכו כמה וכמה גדולים על ההבחנה בין כפיה במאסר לבין כפיה בשוטים, שהזכיר המהרי”ק, ודחה אותה בהמשך דבריו. הפוסקים האחרונים, שלא קבלו בין היתר הבחנה זו, חששו למש”כ מהרי”ק בתשובותיו סי’ סג, שכל זמן שקיים האיום על הבעל, אף שהוא מבטל במודעא כל ביטול שמסר קודם, מ”מ אנו חוששים עדיין שבאונס הוא עושה. *

ד. כח בית-דין ב”אפקעינהו” כצירוף לכפיה
1. יש כח ביד חכמים להפקיע קידושין
אכן במקרים החמורים, שאנו דנים בהם, יש מקום לסמוך על שיטת הרדב”ז (שו”ת ח”ד סי’ קיז) שאפשרות הכפיה עד שיאמר רוצה אני נובעת מסמכותו של בית הדין להפקיע קדושין, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. משום כך בבעל פוליפוס וחבריו (משנה וגמ’ כתובות עז,א) ירדו חכמים לסוף דעתן של הנשים שאינן יכולות לסבול, והפקיעו חכמים את קידושיה ע”י הגט שנכפה על הבעל.

בצירוף זה לדין “אפקעינהו” נוהגים להשתמש במקרים של צורך גדול, כגון בגט של מומר, כמובא בטוש”ע אה”ע קנד,א. לגבי מומר לא שייך לומר שהכפיה מבטלת את יצר הרע, ובלבו פנימה הוא רוצה לעשות כדת וכדין (כמוש”כ מהרי”ט צהלון סי’ פג, ועי’ עוד אור-שמח הל’ גרושין ב,כ בנוגע לרצונו של המומר). לכן אין עצה לכופו לגרש אלא בצירוף “אפקעינהו”.

הכח להשתמש בכלל “אפקעינהו רבנן” נתון היה לכאורה רק לחכמי התלמוד, ואנו, אין לנו להשתמש בכלל זה. מ”מ בשעת הדחק נעשה ע”י כמה גדולים שימוש בכך, בצירוף לטעמים נוספים, עי’ תרומת-הדשן סי’ רמא, הובאו דבריו ע”י הרמ”א בדרכי-משה אה”ע סי’ ז ס”ק יג. ועי’ גם מש”כ מרן הראיה קוק זצ”ל בשו”ת עזרת-כהן סי’ לט (עמ’ רפג) בענין צירוף אפקעינהו לטעמים נוספים, אע”פ שבכמה מקומות, כידוע, הוא מזהיר מאד מפני גט מעושה שלא כדין.

-199-
2. שני סוגי “אפקעינהו”
שני סוגים של “אפקעינהו” יש: ההפקעה העוקרת לכתחילה את הקידושין, ומבטלת אותם למפרע, כאילו לא היו כלל; ו ההפקעה בדיעבד – דהיינו שהקדושין חלו, וחכמים מפקיעים אותם כשנוצר הצורך לכך, למפרע.

לסוג השני, הנוגע לנושא דיוננו, שייך מ”ש חז”ל בסוגיית גיטין עג,א, בגט שכיב-מרע – דמשום גזירה, שמא יאמרו יש גט לאחרי מיתה, אפקיענהו רבנן לקידושין מיניה, ועשו בעילתו בעילת זנות. כן שייך לסוג זה גט שניתן בידי שליח, שמדין תורה יכול לבטלו, ומ”מ תיקנו חכמים שאם הביטול ייעשה שלא בפני השליח או האשה, פקעו הקידושין, כמפורש בסוגיית גיטין לג,א. וכן שייך לסוג זה מ”ש בסוגיית כתובות ג,א הפקעת הקידושין בגט על תנאי, אם נאנס המתנה ואינו יכול לקיים תנאו. בכל המקרים הללו לא די בהפקעת הקידושין בלבד, אלא נחוץ גם גט.

לסוג הראשון, שבו רואים את הקידושין כלא היו כלל, שייך המעשה המובא בסוגית יבמות קי,א – באחד שקידש קטנה, ומשגדלה ביקש להכניסה לחופה, ובא אחר וחטפה וקידשה. וקבעו שהחוטף עשה שלא כהוגן, ולכן אין קידושיו תופסים, וכאילו לא התקיימו כלל. על סמך תקנה זו תיקנו הגאונים (רב האי גאון בשם זקנו רב יהודה גאון, ולפניו רב שרירא גאון) להפקיע קידושי כל מי שישנה מתקנתם בסדרי הקידושין (עי’ אוצר הגאונים קידושין דף נ עמ’ 1, ובהערות רב”מ לוין ז”ל שם; וכן בסדר קידושין ונשואין להר”א פריימן הי”ד, עמ’ יז-כב). התקנה היתה שקידושין כאלה, שייעשו שלא עפ”י תקנת חכמים, לא יתפסו כלל. תקנה זו אינה דומה כלל להצעה המועלית מדי פעם להנהיג קידושין על תנאי.

3. ראשונים שהפקיעו קידושין
בעקבות הגאונים הלכו רבותינו הראשונים, כגון הרשב”א בתשובותיו ח”ג סי’ תקנא, וע”פ דבריו אפשר להנהיג תקנה של הפקעת הקידושין, אם יש צורך בכך כדי לגדור הפרצות של הדור. והדבר תלוי בחכמי הדור, ויש להתרחק מזה עד כמה שאפשר, אלא אם כן השעה צריכה לכך – להגן על בנות ישראל מפני אינשי דלא מעלי. כך גם משמעות דברי הרא”ש בתשובותיו כלל לה: “ובכל דור ודור דעותיהם שתקנו חכמי הדור למיגדר מילתא מקידושין, ואין הקידושין חלין אלא ע”פ תקנתם.”
אמנם הראב”ן הטיל ספק בכח חכמי דורו לתקן תקנה כזו, או להפקיע קידושין במקרה מסויים, כפי שכתב בח”ג סי’ מז. וכן בדברי הריב”ש מצינו שחילק בין ההלכה של “אפקיעינהו” ובין האפשרות להנהיגה למעשה בדורו, כמ”ש (שו”ת סי’ שצט): “למעשה הייתי חוכך להחמיר וכו’ להוציאה בלא גט, אם לא בהסכמת חכמי הדורות.” גדולי רבותינו הספרדים המשיכו וציינו את הזהירות הרבה שיש לנקוט בה מפני הנהגת ההפקעה למעשה, עי’ מ”ש הרשב”ץ בתשובותיו ח”ג סימן ה, ואחריו בשו”ת הרשב”ש, וכן בשו”ת מהר”ם אלשקר סי’ מה ועוד.

את כל הנושא סיכם בבקיאות רבה מרן הרב הראשי לישראל, מו”ר ה”ר י”א הלוי הרצוג זצ”ל, בכמה מקומות בספרו “תחוקה לישראל עפ”י התורה”, כגון בח”א עמ’ 82: “ואולם בנוגע להפקעת הקידושין, בשום לב לדברי הרשב”א ז”ל ולשתיקת הפוסקים ז”ל מענין זה חוץ מדברים המפורשים בתלמוד, נראה שאין כח זה בידינו, אפילו לשעה, אכן בעתיד אם תוחזר הסמיכה ותתרכז סמכות התורה בירושלים בקבלת מרותה מכל הקהילות הכשרות, או רובן, ורבני כל ישראל, הדבר צריך הכרע…”
-200-
4. אחרונים שהפקיעו קידושין במקום צורך גדול
אמנם כל זה כאמור לגבי תקנה כללית, אך במקרים מסויימים חמורים של עיגון, ובתורת צרוף וסניף להיתר, סמכו חכמי הדורות על יסוד זה של “אפקעינהו”, וכבר הזכרנו לעיל דברי בעל תרומת-הדשן. אף הריא”ה הרצוג זצ”ל סמך על כך, כפי שהזכיר בתשובותיו היכל-יצחק ח”ב סי’ יט: “במקום צורך גדול, למנוע ממזרות באשה שקידשה אביה בעודה קטנה והיא לא ידעה מזה ונישאה לאחר.” וכך השיב לה”ר ראובן כ”ץ זצ”ל, הרב הראשי וראב”ד פתח-תקוה, לצרף להיתר גם ענין פסילת העדים, שהיו ביניהם קרובים וכו’, ורמז ליסוד “כל מקדש אדעתא דרבנן מקדש”.

כבר מצינו שביה”ד הגדול סמך על יסוד זה, כנדפס בפסקי דין של בתי הדין הרבניים כרך ט. בדין זה ישבו מרן הרב הראשי הראשל”צ הר”מ אליהו שליט”א, הר”י קפאח שליט”א והר”ש מזרחי שליט”א, ופסקו באשר לערעור שהוגש על פסק דין של ביה”ד האזורי של חיפה:
זאת ועוד – כל נשואין מכל סוג שהוא, יש תמיד הסמכות המלאה לכל בית דין לכוף על פרוקן לבקשת צד אחד, אם ייראה לו הדבר צודק ע”פ הממצאים שהיו לפניו, בסוג נישואין מסויימים, ע”י מתן פס”ד של הפקעה, באותם מקרים שאמרו בהם חז”ל “אפקעינהו רבנן לקידוש”, או ביטול, כבאותם מקרים שאמרו בהם “הוא עשה שלא כהוגן” וכדומה, שגם זה מדין הפקעה אתו עלה, או פרוק, הכל כפי ראות עיניו.
כך פסק במקרה מסויים ה”ר יצחק וייס זצ”ל, ראב”ד העדה החרדית בירושלים, בשו”ת מנחת-יצחק ח”י תשובה קכו. ועי’ עוד מ”ש ה”ר עובדיה הדאיה זצ”ל במאמרו-תשובתו ב”נועם” כרך י’ על “הקידושין בקיבוץ דליה”, בפירוש דברי התוספות כתובות ג,א ד”ה אדעתא וגיטין לג ד”ה כל דמקדש. ושם ביאר שלשון הקידושין “כדת משה וישראל” הוא בגלל “כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש”. והוסיף (שם, עמודים ב-ג) שלמרות “שלא נזכר לשון זה להלכה בדברי הפוסקים הרמב”ם והרא”ש והטור ועד אחרון מרן הקדוש (בעל השו”ע) שהלך אחריהם, משום דסתמו כפרושו, דכל מעשה הקידושין בישראל הוא אדעתא דרבנן. ואנו שנהגנו כך עפ”י דברי חכמים במקרה של הפקעת קידושין, כאילו התירו א”א לעלמא ח”ו.” בסוף מאמרו הציע הרב הדאיה זצ”ל לכנס כינוס מיוחד של הרבנים וחכמי וראשי הקהילות והמועצות הדתיות, לעשות תקנה, שכל קידושין שנעשו שלא בהסכמת הרבנים המיוחדים לכך, יהיו מופקעים ובטלים מעיקרן (“נועם”, שם עמ’ ח).

יתכן שעל צירוף זה של הפקעת הקידושין סמך ה”ר חיים פלאג’י (שו”ת חיים-ושלום ח”ג סי’ לה וסי’ קיב) שאחרי שמונה עשרה חודש (ובמק”א כתב: שנה או שנתיים) של פרוד גמור ביניהם יש לכפות הגט (מקור הזמן של י”ח חודש עיין בנוסח תקנות רגמ”ה הובא באנציקלופדיה תלמודית כרך טו). אמנם הוא כתב זאת אפי’ בסתם אמתלא ומאיסה רגילה, אך נראה שגם החולקים עליו יודו, שבאמתלא גדולה ומבוררת ומפורסמת לכל, יש לכופו לגרשה לאלתר.

ואכן מצינו כמה פסקי דין הכופים את הבעל לגרש, כגון פסק דינו של ה”ר ראובן כ”ץ ז”ל בפד”ר כרך א’ עמוד לח, ועוד.

ה. מידת שכנועו של הבעל על חובתו לגרש
קיימת טענה שעלינו להימנע מכפיה משום מה שכתב חתם-סופר (אה”ע סי’ קטז), שכפיה לגט מועילה רק כאשר “ברור למגרש שהעישוי היה כדין אליבא דכו”ע”; והרי בדרך כלל במקרים הנידונים בבתי הדין המגרש – באמצעות בא כוחו – מערער על פסק בית הדין, וסומך עצמו על
-201-
דעות שונות העשויות למנוע את אפשרות הכפיה. אך כבר פסקו גדולי הדור האחרון שלא כדעת חת”ס, עי’ שו”ת היכל-יצחק אהע ח”א סי’ א, שכתב על פי מה שפסק ה”ר יצחק אלחנן בעין-יצחק ח”ב סי’ לה, “שהבעל אע”פ שידע שיש פוסקים שלא לכוף, כיון שהבי”ד פסקו לכוף, נתרצה, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים שבדורו.” וכך העלה להלכה בעל חזון-איש (אה”ע סט,כג): “הוראת החתם-סופר אי אפשר לקיימה, אלא לסמוך על הפוסקים, דבמאיס עלי – כופין. וכבר כתב הרא”ש בתשובה, דאלו שהורו כן – מה שעשו כבר עשוי.”

ו. סוג הכפיה
סוג הכפיה עומד לרשותנו במדינת ישראל הינו ע”י מאסר. גם המתנגדים לכפיה בשוטים, יסכימו לכפות במאסר. רש”י בפסחים נא,א פירש, שהשימוש בבית אסורין של ישראל הוא “כגון, לכופו להוציא אשה פסולה”. כבר העיר ה”ר עובדיה יוסף שליט”א (יביע-אומר ח”ג אה”ע סי’ כ) “אין כל דמיון בין בית הסוהר של זמננו לבית הסוהר שבזמנים הקדומים”. באגרתו לרבני ישראל ודייניה מיום ה’ מנ”א תשי”ג קיבל מרן הריא”ה הרצוג זצ”ל את ההצעה לכפיה ע”י מאסר. בתי הדין בישראל אף הפליגו להציע, במקרה של עבריין היושב ממילא בבית הסוהר ומעגן את אשתו, שיעבירוהו לצינוק, או אפילו ייסרוהו בשוטים (עי’ פד”ר כרך ח עמוד 124 וכרך ט עמ’ 171).

ז. הצעה למעשה ופסק-דין לדוגמא
על כן אני מציע: אם חייב בי”ד בעל לגרש את אשתו והלה מסרב, ועומד בסירובו כמה שנים, ומעגן את אשתו כדי לסחוט ממנה כספים, או כדי לענותה ולהתנקם בה, ראוי לבית הדין לפסוק כפיה עליו.

למעשה, פעלנו – בביה”ד בחיפה – על פי עקרונות אלו בהתדיינות שהיתה בפנינו בין בעל לאשתו, ואשר נתמשכה כעשר שנים. אותם דיונים העסיקו גם את ביה”ד הרבני הגדול, גם את הבג”ץ וגם את בית המשפט המקומי.

האשה תבעה לכפות את בעלה לגרשה משום שהוא מכה אותה שוב ושוב, עד כדי חשש לחייה; ומשום שהוא הוליך אותה שולל בקשר לבריאותו הנפשית בטרם הנישואין. כבר בפסק דין קודם בררנו, שאין במקרה זה דין מורדת משום “בעינא ליה ומצערנא ליה”, שכן – שלא כדין מורדת מסוג זה (עי’ רמ”א בשו”ע אה”ע עז,ב) – האשה לא ביקשה מעולם כתובה או פיצוי כספי, ועשתה את כל המאמצים כדי להשלים עם בעלה. רק לאחר סרוב הבעל לשדולי ביה”ד לתת גט לאשתו, העלתה האשה את טענת הכתובה. הרי זו טענת מאיס עלי באמתלה מוכחת, ואין לה דין מורדת, ואין לחשוש “שמא עיניה נתנה באחר”.

כיון שהדבר היה ברור לביה”ד שהבעל חייב לגרש את אשתו, ושהעיכוב לגרושין בא מצדו, מצא ביה”ד לנכון לפסוק שהבעל חייב במזונות אשתו (עי’ דברי-יחזקיהו אה”ע סי’ א, בתשובת הראי”ה קוק זצ”ל אליו שם ובעזרת-כהן עמ’ כ ואילך, ובתשובת ה”ר בן-ציון מ”ח עוזיאל אליו שם; מהר”ם אלשיך תשובה ח; עדות-ביעקב סי’ לו).

מחמת ההכאות החוזרות ונשנות חייב ביה”ד את הבעל לתת לאשה את כתובתה, וגם את תוספת הכתובה (לגבי התוספת עי’ פסקי בתי הדין הרבניים כרך א עמ’ 215-212). על חוב ממוני זה ניתן לכפות, כמו שהביא בב”י אה”ע סוף סי’ קנד בשם המרדכי. וכן מצינו בתשובת הרשב”א ח”א
-202-
סי’ אלף קצב. וכן כתבו הר”ן בכתובות בסוף פ’ המדיר, הרשב”א והריטב”א בכתובות עו, שעלינו להבחין בין כפית תשלום כתובה לבין כפית גט. וכן פסק במפורש הרמ”א בשו”ע קנד,כא, שאע”פ שאין כופין בשוטים, מ”מ כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן נדוניא דהנעלת ליה.

באשר לבעל המכה את אשתו פסק הרמ”א (קנז,ז): “איש, המכה אשתו, עבירה היא בידו, כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בי”ד ליסרו ולהחכימו ולהלקותו בכל מיני ריצוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו מציית לדברי הבית-דין, י”א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם.” בשו”ת בנימין זאב סי’ פח הביא בשם תשובת רבנו שמחה, דכופין אותו לגרש, ואפי’ ע”י גויים. ידי חובת התראה כבר יצאנו. הבעל כבר נתבע על כך בבית משפט, ואף הורשע. בכגון זה כבר פסק מרן הריא”ה הרצוג זצ”ל (היכל-יצחק אה”ע כרך א סי’ ג), שאין צריך עוד התראות, “מכיון שהיו כמה משפטים פלילים, וזה עולה להתראות הרבה, כמובן לכל שופט צדק.”
לא נותר לנו אלא לכופו להוציא, כמוש”כ הרמ”א. אמנם בס’ גבורת-אנשים סי’ מט כתב, שלמעשה אין לכופו בשוטים, כיון שיש לחוש לסברת האומרים דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים (ע”ע בפתחי-תשובה שם). אך זהו דוקא לגבי כפיה בשוטים ממש, אולם יש עלינו לחייבו להוציא באמצעים אחרים שבידינו.

אחד האמצעים העומדים לרשותנו הוא דרך הברירה, עליה ממליץ בס’ גבורת-אנשים הנ”ל. היינו: שכופין אותו לזונה, או לשמש, או ליתן גט. ואכן, בתיק הנ”ל חייבנו בביה”ד את הבעל ליתן לאשה גט; ולשלם לאשה כתובתה ותוספת כתובתה (צמוד לערך הדולר או האינדקס) ולשלם לה מזונות חדשיים כל זמן שהיא מעוכבת להנשא לאחר מחמתו. אולם גם נסיונות אלו נכשלו, והבעל המשיך לעמוד במריו, על אף שבהוצאה-לפועל גובים ממנו את כתובת האשה בתשלומים חודשיים. לא נותרה לנו איפוא ברירה, אלא להעתר לתביעת האשה לכפות הגט על בעלה, ואנו תפילה שלא יגיעו הדברים לידי כפיה בפועל, והבעל יתרצה לשמוע דברי חכמים, ויוציא לאלתר את האשה הזאת הנצבת בזה – בג”פ כדמו”י.

ח. לפתרון הבעיה נחוץ כינוס רבנים ודיינים
מסגרת מאמר זה אינה מאפשרת לנו להביא כל המקורות בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ביחוד מספרות השו”ת עליהם התבסס פסק הדין, שאנו מקוים לפרסמו במסגרת אחרת.

נחזור ונסכם: ענין הכפיה במקרים כאלו, מסור לשיקול דעתו של בית הדין, כמ”ש בשו”ת הרמ”א סי’ צו. ועי’ מ”ש ר’ עקיבא אייגר בתשובתו שבסוף דרוש-וחידוש ח”א. כן עי’ מש”כ הרשב”ץ בתשובותיו ח”ג סי’ כ: “ואע”פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז”ל שאינם כופים בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות… ואילו הות דידהו לא אמרי הכי…” ונמשכים הדברים עד דורנו, כמ”ש מרן הרי”אה הרצוג זצ”ל בהיכל-יצחק אה”ע ח”א עמ’ כה: “ודון מינה, שבכל ענין שדעת בי”ד מתישבת שטוענת באמת (עד כמה שאפשר לדיין לראות, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת) כופין לגרש.”
לכן נראה להציע, שראוי שיתכנסו רבני ישראל ודייניו, גדולי התורה, לכנס מיוחד בראשות הרבנים הראשיים לישראל, כדי לקבוע הלכה, ולדון באופן מעשי בענין זה, ובעוד כמה בעיות המעכירות את האוירה, וחותרות תחת סמכותם של דייני ישראל.

יהי רצון, שכל חלקי הציבור יקבלו עליהם ברצון עול תורה ומצוות, שאז – ורק אז – נוכל להקים את משפט התורה על תילו, ויקויים בנו “ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה.”
* עי’ רש”י פסחים צא, א שבית אסורין של ישראל שימש על מנת לכוף להוציא אשה פסולה. ולכאורה ה”ה יש לכוף במאסר מי שאינו נשמע לפסק בי”ד, ועובר על “לא תסור”. עי’ בדברי הרי”מ גינצבורג זצ”ל, משפטין לישראל עמ’ לא-לד.