קביעת אמהות

העורך והרב זלמן נחמיה גולדברג

ראשי פרקים

הערות העורך
תשובת המחבר
א. אם תכונות שבתורשה קובעות אמהות
ב. “אם” ו”בת” שבפרשת עריות
ג. איסור קורבת עריות הלכה ולא סברה-ראיה מגר
ד. אין סומכים להלכה על טעמי מצוות
ה. אם השתלת עובר דומה לזריעה או לנטיעת שתיל
ו. מכירת פירות שחנטו ומכירת עובר – ראית הקצות וסתירתה
ז. השינוי בין זרע ביצית ועובר לבין ולד
ח. טעמו של הרמב”ם כי “דמי וולדות” לאשה, כשאין לה בעל
* * *
הערות העורך
שני המאמרים, של מו”ר הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א ושל הרב אברהם יצחק כלאב שליט”א, עוסקים בבעיה חדשה שעלתה בדורנו – קביעת אמהות, כשהם צוללים במים אדירים של ים התלמוד ומעלים ראיות- מרגליות בידם. בלחץ העיתים לא היה סיפק בידינו להראות לכל אחד מהם דברי רעהו.

אתיחס בקצרה לדעתם בשאלה העקרונית של קביעת אמהות (והמעיין ילקט פנינים נוספות בדרכו). שניהם מסכימים עקרונית כי לידה קובעת אמהות, כשהראיה העיקרית היא מדין מעוברת שהתגיירה (מו”ר הרב ז”נ גולדברג מוכיח שלא כן דעת רע”א).

עם זאת לא נשתוו דעותיהם ביחס להשתלת עובר מגויה לישראלית שילדתו, שכן הרב א”י כלאב טוען כי כאן – בניגוד למעוברת גויה שנתגיירה – אין אקט של גירות שגורם לולד להכנס לקדושת ישראל, לכן אין הלידה קובעת אמהות של ישראלית על גוי. ואילו מו”ר הרב ז”נ גולדברג סבור שאכן הולד צריך גירות (כך לפחות באב נכרי), אך לאחר הגירות מתיחס הוא לאמו שילדתו.

עכ”פ בנידון השאלה, השתלת עובר מישראלית לישראלית, היולדת היא האם, לדעת שניהם כאמור, אלא שהרב א”י כלאב מחדש מושג של “מקצת אם”, ומכאן השלכות ביחס לאיסור אשת אח שנולד אח”כ מהשניה שילדתו לדעת הש”ך, ולענין עדות לאחיו לפי ספיקו של הב”י.

אמנם בסברה לבבי לא כן ידמה, וברשות מו”ר אעלה הגיגי על הכתב, בסברה נראה לי כי ההורה, ממנה נלקחה הביצית ראויה יותר להחשב האם. הילד נוצר מתרכובת זרע האב וביצית האם והם המשפיעים על תכונותיו, ראה נדה לא, א,- אמו מזרעת אודם…, משמע בשעת הזריעה, ההריון. התפתחות הולד בבטן האם אינה אלא מקום גידולו, וכיום חלק מתהליך זה יכול
-269-
להעשות במעבדה. גם אם נאמר כי תרומת האם המגדלת בבטנה עולה על זו של מעבדה, עדיין אין היא אלא בגדר תוספת לגרעין שכבר נוצר בהריון.

כעין דוגמה לדבר מצינו במשנה בב”מ ק, ב, ביחס לשתיל זית שנשטף ע”י הנהר ונקלט בשדה חבירו. “זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה, יחלוקו”. הגמ’ העמידה דין המשנה באוקימתא מיוחדת בגלל בעית הערלה. עכ”פ מדובר שם בשאלת ממון שניתן לחלוקה, אך עקרונית משמע במפרשים שם כי יש עדיפות לבעל הזיתים, ואין לו לבעל הקרקע כי אם שיווי השבח שהוסיף הגידול בשדהו, אך גוף הזיתים – או שווים, כשאין לעקרם משום ישוב א”י – מגיעים לו לראשון. ראה טשו”ע חו”מ סי’ קסח, א ונוה”כ שם.

בנידון דידן אין אמהות מתחלקת (בהנחה שאין ב’ אמהות) וכאמור נראה כי בעלת הגרעין עדיפה על זו המגדלת, מה עוד שהיא קדמה לה.

ומכאן נראה שאין הכרח בראיה ממעוברת שנתגיירה. שם מוכח כי לידה יכולה לקבוע אמהות, אך אין זה אומר כי ההריון אינו קובע, אלא ששם, עם הגירות נותק הקשר עם האם ההורה, ואז לידה קובעת. אך בנידו”ד, כאשר עבר העובר מישראלית לישראלית, אפשר שההורה עדיפה, ובמיוחד כשהיא קדמה כאמור.

מרש”י במגילה יג, א מוכח רק ששם אם ניתן בלידה, שהוא השלב הסופי של אמהות, אך אין זה אומר שקביעת אם לא יכולה להעשות בהריון.

ראיה לכך כי הריון יכול לקבוע אמהות נ”ל להביא מהגמ’ בב”ק מט, א בענין דמי ולדות. כידוע דמי ולדות לבעל, אך אם חבל באשה הרה, כשאין לה בעל – גר שמת כבר או אף ישראל שמת לרמב”ם או נכרית או שפחה שהתגיירו בהריונן – פוסק הרמב”ם בהל’ חובל ומזיק פ”ד, ב-ד וטוש”ע חו”מ סי’ תכג, א-ג, כי דמי ולדות לאשה, ומסביר הכסף משנה שם: “דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות… הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה, ולא כתוב ויצאו הילדים”. כאן הרי לא היתה לידה, ובכ”ז קוראת התורה לילדים שהרתה בשם ילדיה, [שאלה מענינת תהא כשיישתל העובר במעי אחרת, והוכה אצלה, כשאין בעל, איזו אם זכאית לדמי ולדות], משמע שיש יחוס אם גם ללא לידה.

כל זה אמרתי לפלפול בעלמא, כדי להעלות על שלחן מלכים אפשרויות שונות, אך להלכה מבטל אני דעתי בפני דעת מו”ר.

* עובר להדפסת הספר ראיתי כי דן בשאלה זו הרב משה הרשלר בקובץ “תורה שבע”פ” כה, תשמ”ד עמ’ קכד. כן שמעתי שנידון בחוברת “שרידים” ד, הסתדרות רבני אירופה.

תשובת המחבר
ב”ה אבא בזה ראשונה להכיר טובה לידידי העורך על סידור מאמרי ותשואות חן לו על הערותיו, ובעיקר מה שהביא מקורות להוכיח מהם מענה לשאלה חדשה שקשה מאד למצוא מקורות לזה. ורואה אני להכנס ולדון במקורות שהביא, ואפתח במה שסיים, והוא מה שמוחלט בדעתו שכתבתי מאמרי להסיק ממנו הלכה. ח”ו, לא כן הדבר, לא כתבתי רק לעורר המעיינים ופוסקי הדור להם המשפט. ומצינו לגדולי התנאים שנשתבחו בזה שלא אמרו דבר שלא שמעו מרבותיהם ואיך אנו נפסוק בשאלה חדשה שלא בא זכרה בש”ס ובפוסקים, רק ניסיתי למצוא
-270-
מקורות שיש לדמות שאלה דידן, אבל מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?

א. אם תכונות שבתורשה קובעות אמהות
ואחזור לעיין בדברי כת”ר, ומתוך כך נתעוררתי לכמה דברים שלא עמדנו במאמרנו. וראשונה מה שכתב שהסברה אומרת “כי ההורה ממנה נלקחה הביצית ראויה יותר להחשב האם הילד נוצר מתרכובת זרע האב וביצית האם והם המשפיעים על תכונותיו, ראה נדה לא, א אמו מזרעת אודם וכו’ משמע בשעת הזריעה, ההריון. התפתחות הולד בבטן האם אינה אלא מקום גידולו וכו”‘ עכ”ל.

תשובתי לדבריו כך היא. זה ודאי שדברים שכתב אמתיים הם ואין חולק, אכן מה שפשוט לו שהגדרת אם תלויה במה שתכונותיו מושפעים ממנה, לדבר זה אין הכרח מסברה, שהרי השאלה שאנו דנים עליה, מי נחשבת כאם, מתחלקת לפרטים שונים כמו איסורי עריות, כבוד אם, ירושה וכדומה, ויש מקום לומר שכל פרט הוא שאלה בפני עצמה, וצריך לדון על ירושה בפני עצמה, ועל כיבוד אם בפני עצמו וכן הלאה. לכן אילו היינו מניחים שאדם יורש אמו בגלל שתכונותיו מושפעות משל אמו, אז סברת כת”ר מוכרחת, וכן אילו היינו מניחים שמה שאסרה תורה לישא קרובים הוא מחמת שהקפידה שלא ישא אשה שדומה לתכונותיו אז היתה סברתו מוכרחת, שבודאי יש להתחשב באם שממנה באה הביצית, שגורמת תכונותיו של הולד, אבל נראה שאינו כן, והדבר מפורש בדברי הרב המגיד פ”א מאישות ה”ד וז”ל: “ואל תתמה היאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והגויה מדברי סופרים, לפי שאיסור עריות הוא בגזירה ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו, והנה תראה שאם חמותו היא בסקילה ואם אמו מדברי סופרים בלבד, ונדות הוא בישראלית מן התורה בכרת ובגויה אין נדות כלל אלא מדברי סופרים וכו'”, עכ”ל. ואם כי המגיד הביא דוגמא מאם חמותו שאינה קרובה בתכונותיה, אכן יש להוסיף עוד דוגמאות, באחות אביו או אחות אמו שהם בכרת ואילו בת אחיו או בת אחותו מותר לכתחילה ואפילו מצווה יש, [רק בצואת ר”י החסיד הזהיר שלא לישא בת אחיו ואחותו]. וכן אם אמו אסור מדברי סופרים ואלו בת הבן או בת הבת חייב כרת, ומכל זה נראה שאין איסורי עריות תלויים בקירבה של האיש והאשה שקרובים בתכונותיהם, ואם כן אין גם לתלות שאלת קרוביו מאמו באם משפיעה תכונותיה על הולד.

לכן סברת כת”ר נכונה לגבי מה ששנינו במשנה ט’ פ”ב מעדיות “הוא היה אומר האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו…” לפירוש הרמב”ם שם, והוא פירוש הראשון של הרע”ב, שכתב “לפי שקרוב טבע הבן להיות לטבע האב” ע”כ. ומסברה נראה שגם האם זוכה לבנה לדברים אלו שהרי טבע הבן קרוב לטבע האם, כמו שהביא מגמ’ נדה, ובדבריו אלו צודק כת”ר שבעלת הביצית היא האם שזוכה לבנה (חוץ מענין העושר שאינו בא מחמת טבע האם אלא בא בכח ירושה וירושה הלכה היא ועל זה אנו דנים וכמו שנבאר להלן).

ב. “אם” ו”בת” שבפרשת עריות
אכן מה שהבאנו מהגמ’ מגילה שאם של עובר לא נקראת אם זה מוכיח על לשון תורה, שבלשון תורה אם פירושו אם של ילוד ולא של עובר, ולכן בפרשת עריות שג”כ השתמשה תורה בלשון
-271-
אם, כמו ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא י”ח ז) ערות בת אמך (שם פסוק ט’) ערות אחות אמך (פסוק י”ג) אנו יודעין שהכוונה לאם ילוד ולא אם עובר. אכן בעריות שבפסוק י’ שם, ערות בת בתך, וכן ערות בת אשת אביך, ערות אשה ובתה, שבכל אלו לא הוזכר אמך, יש לדון מה דין העובר בהם. וממה שהקשה בתשובות רע”א סימן קע”ב, איך מותר לבוא על אשתו מעוברת “נימא שהיא וולדה נבעלו והרי בא על בתו”, מזה אין ראיה שסובר שבת אשתו נחשבת גם עוברה אף שעוד לא ילדתה, שלפי מה שכתבנו לחלק בין אב לאם לגבי העובר ממילא אין ראיה מזה שהיא בתו, שנחשבת גם בת אשתו. אכן הרע”א לשיטתו שכתבנו במאמרינו שסובר שאם עובר נקראת אם, יתכן שקושיתו קושיא גם בבא על אשתו המעוברת מאחר שיחשב כבא על בת אשתו. ולפי מה שהבאנו מרש”י מגילה שלא נחשבת אם, מ”מ במקום שלא הוזכרה בתורה אם רק “אשה ובתה” אפשר שגם עובר בכלל. אכן יתכן שלומדים בת מאם, וכיון שבעובר אין האם נקראת אם גם העובר לא נקראת בת. וכן יש נ”מ לדעת הרמב”ם פ”ז מאישות הט”ז שקידושין חלים בעובר, ועיין ברבינו חיים הלוי שם ובתשובת הרע”א סימן קע”א מה שהאריכו בפירוש דברי הרמב”ם ואין להאריך כאן יותר. עכ”פ נ”מ גם לשאלה דידן שמה שפסקנו שהולכין אחר האם שילדה ולא אחר האם בעלת הביצית, מ”מ לענין בת בתו יש לדון שאסורה לו.

ג. איסור קורבת עריות הלכה ולא סברה-ראיה מגר
עוד נראה להביא ראיה למה שכתבנו שאיסורי עריות אינם תלוים בקורבה של תכונות שוות ממה שמצינו שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר לו עריות של קרובים. ואם כי יש לדחות ולומר שגר שנתגייר גזה”כ שאף שהם קרובים מ”מ התירה תורה, או שנדחה שגר שנתגייר הגירות משנה גם תכונותיו של אדם, ואל תתמה שדומה לזה מצינו שדרשו בירושלמי נדרים פ”ו הי”ג לאל גומר עלי, שבת ג’ שנבעלה ועברו ב”ד החודש שבתוליה חוזרין, והובא ירושלמי זה בש”ך יו”ד סימן קפט סקי”ג עיי”ש, מ”מ נראה שלא אמרו הכלל שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי רק לענין קרוביו אבל לא לגבי הגר עצמו שיחשב כאדם אחר כשנתגייר. ונראה שטעם הדבר שכיון שדין קרובים לגבי עריות ועדות וירושה הוא מהלכות התורה ולכן בגר שנתגייר, לגביו לא אמרה תורה דיני קרובים. וראיה לזה מגמ’ ב”מ עב, א שנכרי שלוה ונתגייר צריך לשלם וכן ישראל שלוה מגוי ונתגייר הגוי צריך לשלם ואין אומרים שאחר הגירות הרי הוא כאחר, וכן גוי שעבר עבירה שחייבין עליה מיתה גם בדיני ישראל ונתגייר שחייב מיתה ואין פוטרין אותו מטעם שהוא כקטן שנולד דמי, וכמו שנתבאר בגמ’ סנהדרין עא, ב, ועיין שם בתוס’ ד”ה בן נח שהקשו למה לא דנו בדין הזה מצד גר שנתגייר כקטן שנולד שנחלקו תנאים בגמ’ יבמות מח, ב בגר אם נענש על מה שעבר כשהיה נכרי, ותירצו “ושמא יש לחלק בין דיני אדם לדיני שמים”, שבדיני שמים אומרים כקטן שנולד ובדיני אדם אין אומרים כן, והיינו לגבי הגר עצמו, ולא נתבאר מה טעם לחילוק זה. ואולי יש לומר שבדיני שמים האדם משתנה על ידי גירות, שיש שינוי בנשמתו, אבל בדינים שדנים בעולם הזה הרי הגר הוא אותו אדם עצמו שלא נשתנה. ובזה נתיישב מה שנתקשה השבות יעקב.ואם הדברים נכונים יוצא שבכל מקום שאומרים שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי היינו רק לדברים שרק מכח הלכה הם קרוביו, וא”כ צריך לומר שקורבת עריות וכן ירושה ועדות וכיבוד אב, כל הדברים אלו אינם סברה אלא כך נאמרה הלכה, ולכן בגר אין לו קרובים להלכות אלו.

-272-
ד. אין סומכים להלכה על טעמי מצוות
מעתה גם לגבי שאלה דידן אם הולד חייב בכיבוד האם בעלת הביצית או האם שלדה אותה אין לדון שמי שתכונותיה שוות לתכונות הילוד היא האם שחייבין בכבודה, אלא צריכים לדון מכח פירושו של אמך בלשון תורה, וכן לענין ירושה. וכן אם נדון שאלה דידן מכח טעמי המצווה יותר מסתבר שהאם המולידה היא האם לגבי דיני תורה, עיין בטעם המצווה של כיבוד אב בספר החינוך מצווה לג, אף שיתכן שמכח טעם המצווה שתי האמהות בכלל, וכן אם נתבונן בטעם אסור עריות שכתב החינוך בפר’ קדושים נראה שיותר שייך הטעם באם המולידה מאשר באם בעלת הביצית, רק אין רצוני להאריך בטעמי המצווה שלא מצינו שסומכים להלכה על טעמי המצוות [ואם כי המלחמות בחולין (דף כז, ב לדפי הרי”ף) כתב סברה, ש”אותו ובנו” אינו נוהג באב רק באם ואין למדים לכל דיני התורה שלא לחשוש לזרע אב “משום שחס רחמנא בזה שבנה כרוך אחריה דומיא דשילוח הקן, אבל זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין מכירין זה את זה כלל לא הקפידה בהן תורה, אבל בעלמא חוששין לזרע האב וכו'” ע”כ. הרי שסמך על טעם המצווה להגדיר אותו ובנו שנוהג רק בנקבה ולא בזכר. מ”מ לא נראה לדון בהלכה מכח טעמי המצוות]

ה. אם השתלת עובר דומה לזריעה או לנטיעת שתיל
ועתה אבא למה שכתב העורך לדמות שאלה דידן לשתיל זית שנשטף ונקלט בשדה חבירו שלענין ממון זכותו של בעל הזיתים עדיפה, היינו לענין הזיתים שצמחו מהשתילים. לענ”ד נראה שגם אם נסכים ללמוד איסורים מממון מ”מ אין המשל דומה לנמשל, ומשל דומה הוא רוח שפזרה זרעים של ראובן לתוך שדה שמעון וצמחו שבזה נראה פשוט שהצמחים שייכים לבעל השדה ורק שצריך לשלם שכר מה שנהנה מזרעים של ראובן. ודבר זה יש ללמוד ממה שכתב בספר חידושי ר”ח הלוי פכ”א מהלכות מלוה ולוה הל”א ד”ה והנה קשה שהביא “ירושלמי פ”א דמעשרות, הזורע שדה הפקר חייב במעשרות, וכ”ה ברמב”ם פ”ב מהלכות תרומות הי”א, הרי להדיא דאע”ג דביורד לתוך שדה חבירו הוי השבח לבעלים מ”מ בזורע שדה הפקר לא אמרינן שהשבח יהא הפקר אלא דהכל של הזורע וכו’, אלא היכא דאיכא בעלים הרי הקרקע של בעלים הוא דאשבחה וכו'” עכ”ל. ובהכרח שצריך לחלק בין זורע שדה חבירו או אף נוטע גרעין ששם השדה היא שצמחה ואלו שותל עצי זיתים בשדה חבירו העצים הם שהשביחו וגרמו לפרי הזית שיבוא. ומעתה בשאלה שלנו אינה דומה לא לשותל עצים בשדה חבירו וגם אינו דומה לזורע זרעים בשדה חבירו, שבזרעים הרי הם כלים ואילו כאן הזרע לא כלה, וצ”ע בזורע שדה חבירו בדבר שאין זרעו כלה השבח למי [ועיין בחינוך מצווה תקצ”ח מה שכתב בטעם מצוות יבום].

ו. מכירת פירות שחנטו ומכירת עובר – ראית הקצות וסתירתה
אכן יש לדון לפי מה שכתב הקצה”ח סימן רט סק”ב, שהמוכר פרות שחנטו קנה הפירות שחנטו ונעשו שלו שהרי כמות שהם כבר באו לעולם, וכיון שעכ”פ בחנטו הפירות מה דבא לעולם ישנו במכירה ואע”ג דעדיין לא הביא שליש, אפי’ מה שגדל אח”כ אינו דבר שלא בא לעולם, אבל המוכר עובר לחבירו אינו במכירה אפילו מה שיש בעולם, וראיה ממה שאי אפשר למכור עובר
-273-
לגוי לפוטרו מהבכורה, ואילו היה יכול למכור העובר בגודל שישנו היה נפטר כולו מהבכורה. וטעם החילוק בין פירות שחנטו לעובר, כתב הקצה”ח שם שהפירות מגולים והעובר מכוסה. לענ”ד מסברה יש לומר דלא כהקצה”ח ואפשר למכור עובר לענין זה שאם ישחט תיכף הבהמה יזכה הלוקח בעובר. אכן אם חיכה הלוקח עד שנולד העובר לא קנה כלום שהולד הוא כפנים חדשות ואין בו גם חלק העובר שנשתנה, וכן גם הפירות אחר שצמחו הם כפנים חדשות ולא קנה הלוקח הפירות, רק אם היה תולשם תיכף לפני שנגמרו. אכן יכול הלוקח פירות שלא חנטו ועובר לתבוע מבעל הבהמה שישלם לו מה שנהנה מחלקו שהיה שייך לו. והרי זה כיורד לתוך שדה חבירו וזרעה שאף שהצמחים לבעל הקרקע מ”מ צריך לשלם ליורד מה שנהנה מהיורד, כך גם לגבי עובר, ולכן אינו פוטר מבכורה כיון שאין לגוי חלק בולד בשעה שנולד. וכך גם יש לומר לגבי קונה פירות שחנטו שלאחר שגדלו הפירות הם של בעל האילן רק שמשלם לקונה מה שנהנה ממה שהיה לו. כי סברת הקצה”ח לחלק בין פירות שהם מגולים לעובר שהוא מכוסה לענ”ד דחוקה, למה במכוסין לא קנה, הרי יודעין האמת שיש עובר. וגם דוחק לומר שהמוכר עובר, ובדעתם שהלוקח יקח העובר לאחר שחיטת האם, שלא קנה. ולפי סברתינו גם נדחה מה שהוכיח הקצה”ח שהמוכר פירות שחנטו קנה מהגמ’ ב”ב קלט, א גבי מת האב והניח פירות מחוברים, שהכי נמי שנותן המוכר ללוקח דמים כפי מה ששווין הפירות בשעת חנטה והמותר שלו. אכן משם יש ראיה שצריך לשלם ממון אבל אין ראיה שגוף הפירות של הלוקח.

ז. השינוי בין זרע ביצית ועובר לבין ולד
ומעתה אם נבוא לדמות שאלה דידן לדין מוכר ולוקח עובר, לפי דרכנו יוצא שהאם המולידה היא האם אבל הראשונה אינה אם שהרי כעת נשתנה ואין בולד חלק מהעובר. אכן לדעת הקצה”ח שמחלק בין פירות שחנטו לעובר, וטעם החילוק שהעובר מכוסה א”כ בשאלה שלנו שהוציאו העובר ונעשה מגולה בזה לדעת הקצה”ח אילו היה מוכר אז העובר של בהמה והיה משתיל ברחם בהמה אחרת היה המקח חל ואינו דבר שלא בא לעולם, ואז מוכח כדעת כת”ר. אכן נראה שגם הקצה”ח לא אמר אלא במוכר עובר אבל המוכר זרע זכר והכניסו לרחם ונתעברה בזה מודה הקצה”ח שאין לבעל הזרע חלק בולד, תדע שהרי הבא על שפחה כנענית אין לו שום זכות בוולדות וגם לא לבעל העבד, ומסתבר שגם במכניס ביצית שהופרתה אף שעדיפה מזרע זכר לחוד מ”מ מסתבר שבזה גם לדעת הקצה”ח הולד הוא כדבר חדש ואין לבעלת הביצית חלק, רק שצריכים לשלם מדין יורד ונהנה, ואפשר שגם בזרע זכר צריכים לשלם לו. (עיין בקינות לת”ב בבן ובת ר’ ישמעאל).

ח. טעמו של הרמב”ם כי “דמי וולדות” לאשה, כשאין לה בעל
ומה שכתב כת”ר להוכיח כי ההריון יכול לקבוע אמהות ממה שפסק הרמב”ם שהחובל באשה הרה שאין לה בעל שמשלם דמי וולדות לאשה, ודריש לה הכס”מ ממה שנאמר ויצאו ילדיה, אם ראיתו מכח מה שקורין ילדיה, לפי מה שכתבתי באות ב שיש לומר שבת נקראת גם עובר ומ”מ אמה לא נקראת אם, אין ראיה ממה שנקראים ילדיה שהיא נקראת אמם. עוד יש לומר שכל שיצאו ילדיה הרי כאן לידה וממילא נקראת אם, אלא שאם נאמר כן שוב יש לומר כך בשאלה שלנו שאם
-274-
הוציאו עובר אז נעשתה לידה ונעשית אמו. ויותר נראה שאין לקרוא לידה להוצאת עובר, אלא שלענין דמי וולדות שהוא ענין ממוני אז הוולדות שייכים לאשה גם אם אין לה הגדרה של אם. והנה בגמ’ ב”ק מט, א נחלקו רבה ורב חסדא, שדעת רבה היא כי כשאין בעל זכתה האשה, ולדעת רב חסדא פטור המזיק כשאין הבעל, ומקשה הוא על רבה “וכי וולדות צררי נינהו” – מעות וכספים שתזכה בהן מן ההפקר? היינו שדעת רב חסדא שאין הוולדות חפץ ממוני שמשלמים עבור היזקן, שהם שייכים לבעל שיהיה אפשר לו לזכות בהם מן ההפקר. ובדעת רבה אפשר שסובר שבאמת הוולדות צררי נינהו, ושייך לזכות בהן מן ההפקר. ואם נאמר כן אין לו ענין כלל להגדרת אם, אלא שהיא זוכה בהם כזוכה מעות ההפקר. אכן מה שהכסף משנה לא פירש כן בדעת רבה אלא דריש לה מקרא משום שהרמב”ם סובר שכל בעל שמת אף שיש לו יורשים משלמים דמי וולדות לאשה, וא”כ לא יתכן לומר שהיא זכתה מן ההפקר שהרי יש כאן יורשים, אלא טעמו דרבה שמתחילה כן אמרה תורה שצריך לשלם עבור הוולדות לאב כשישנו, וכשאין אב משלמים לאשה ודריש לה מילדיה, אבל אין צורך להגדיר אותה כאם בשביל שישלמו לה הוולדות.

ומה שדן כת”ר בהכה את האשה שהושתל בה עובר מאם אחרת ואין בעל למי ישלמו דמי וולדות, מסתבר שישלמו לאם שהושתל בה. לא מבעי לטעם של רבה שזכה מכח הפקר בודאי שהזוכה היא האשה שהיא זוכה מהפקר אלא אפילו לסברת הכס”מ נראה שישלמו לה שהרי הם ילדיה אפילו היא לא אם אבל הם ילדיה של האשה שחבל בה.

ומה שדחה כת”ר הראיה מרש”י מגלה ששם יש רק ראיה ששם אם ניתן בשלב הסופי של אמהות לא נתברר לי בדיוק כוונתו בדחיה זו, ועכ”פ לסיום זה ברור שאין לקבוע הלכה על סמך ראיה אחת ובפרט מדברי אגדה וכל מה שכתבתי הוא לעורר המעיין.