כריתת אילנות בשעת מלחמה ובשעת שלום
הרב שאר-ישוב כהן
ראשי פרקים
מבוא
א. מסורת אגדה – מניעת כל השחתה
ב. מלחמת רשות ומלחמת מצוה
ג. קציצה לצורך המצור – שיטת הרמב”ן
ד. ביאור שיטת הרמב”ם – לאו על אילנות ולאו כללי
ה. כריתת אילנות במלחמת מואב
1. הסבר המדרש
2. הסבר הרמב”ם
מבוא
איסור כריתת אילנות-מאכל מפורש בתורה בפרשת שופטים (דברים כ’ פסוקים יט-כ): כי תצור אל עיר ימים רבים, להלחם עליה, לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. מפורש עוד באותה פרשה: רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית, וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה.
עיון מעמיק בדברי הכתוב מעלה כמה שאלות שהרבה מהם נתבררו בדברי חז”ל ורבותינו הראשונים והאחרונים.
לשם הסברת היקף הענין נעמוד בהמשך דברינו על אחדות מן השאלות היסודיות בדין זה שהן:
א. באיזו מלחמה הכתוב מדבר – מלחמת הרשות או מלחמת-מצוה?
ב. מה הדין אם ההשחתה נעשית מתוך שיקולים צבאיים לצורך ישיר של המצור, כגון:
1. כדי למנוע מאכל ומשקה מן הנצורים שימהרו להכנע.
2. כדי ליטול העצים ולבנות מהם דייק.
3. לצורך מניעת בסיס לפעולה ונטילת אמצעי הסוואה להסתתרות מן העיר הנצורה ולוחמיה כדי להקל על ההתקרבות אל העיר.
4. כריתת האילנות לצורך האפסנאות של הצבא הצר?
עוד יש לעיין: מדוע אמרה תורה: ימים רבים? האם אורחא דמילתא, דרך המציאות נקט הכתוב – שהרצון להכרית עצי מאכל מתעורר אצל חילי המצור אחרי שנתיאשו במשך זמן רב מן הדרכים האחרות ? מה הדין מיד, עם התחלת המצור, ועל כמה ימים מדובר כאן? מה גדרי האילנות – מאכל וסרק ? היש הבדל בדינם של אילנות סרק לענין הקדימה בכריתתם מבחינת
-45-
טיבם ומיקומם ? אותה שאלה מתעוררת לגבי אילנות מאכל עצמם, היש הבדל בין קרובים לעיר ורחוקים ממנה? איזה מהם קודם? מה הדין באילן שהוא ספק אם פריו ראוי למאכל, בשעת הדחק ומה היא ההגדרה המדוייקת של אילן מאכל?
נזכיר עוד שאלה יסודית: מה דין קציצת האילנות שלא בשעת המלחמה? היש בכריתתם איסור רגיל של “בל תשחית” ? – כיצד הוא נכלל באיסור הקציצה בשעת המצור ? האיסור שחל לכאורה גם כשאין כלל ענין “האויב” והגדרת “האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור” – האם אין חילוק כלל אלא “דברה תורה בהוה” – שכך דרך הבריות לעשות ויש למנעם מכך – אבל באמת דין מיוחד של כריתת אילנות בשעת המלחמה שהוא עולה בחומרתו, על האיסור הכללי של השחתה, שחל בכל מקום ובכל שעה – כפי שנברר בהמשך דברינו.
א. מסורת אגדה – מניעת כל השחתה
ידוע ומסורת היא בידינו מרבותינו למנוע כל השחתה של צמח או עץ איזה שהוא אפילו שאינו נכלל באיסור התורה. שמעתי באזני מפיו של מורנו הצדיק ר’ אריה לוין זצ”ל מעשה שהיה בו עם מרן הרב זצ”ל ואפילו את מקום הארוע תאר לפני – אלא שאין כאן מקום להאריך, מעשה שהיה כך היה:
כשזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש, ביפו, שיחרתי בראשונה את רבינו הראי”ה קוק זצ”ל, וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת “מנחה גדולה” יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו. ואני נלוויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: “האמן לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל ! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד. כל בריה אומרת שירה”.
יסוד הענין למעלה בקודש, בהרבה מדברי חז”ל, ונזכיר כאן רק אחד מהם: בפרקי דרבי אליעזר פרק ל”ד: “בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי – הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע וכו’ ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע”. הרי השואה מזעזעת בין האדם ונשמתו ונפש – האילן וחייו הנכרתים. וכך נמצא שם בביאור הגאון רד”ל מרומז בשם הריקאנטי פ’ שופטים: כי לזה יש סמך מהכתוב: כי האדם עץ השדה.
הרדב”ז בטעמי המצוות נותן טעם למצות “לא תשחית את עצה” – לפי שאמרו רז”ל אין לך כל עשב ועשב למטה, שאין לו שר למעלה (בבראשית רבה פרשת י’ על הכתוב: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל”ח) – הנוסח: שאין מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל וכו’, והרדב”ז שם מביא פרקי דר’ אליעזר הנ”ל (והגמרא יומא – בשעה שנפש יוצאה מן הגוף) ומסיים: וזה סוד: כל עצי השדה ימחאו כף. יש בענין זה דברים נשגבים ביותר ששמעתי מפי כ”ק אאמו”ר הנזיר הקדוש זצ”ל ואין כאן מקום לפרטן. נסכם רק כי לכאורה מבואר ומפורש שמצד פנימיות התורה ועפ”י האגדה ועל יסוד המוסר וחכמת האמת הפנימית – (עי’ בס’ תומר דבורה ודו”ק כידוע ליודעי חן) יש איסור כללי של פגיעה בצמח, או באילן, שיש בו חיים.
-46-
אלא, שלצורך מותר לכרות אילן סרק, ולצורך גדול גם אילן מאכל – והדברים מתבארים בדברי חז”ל ורבותינו הראשונים, כפי שנבאר להלן.
ב. מלחמת רשות ומלחמת מצוה
דרשו רבותינו בספרי שופטים שם:
“כי תצור” – במלחמת הרשות הכתוב מדבר. (המלבי”ם מבאר שמלת – כי מורה על רשות). “ימים” – שנים, “רבים” – שלשה (והספרי לומד מזה: שיש לתבוע שלום. יומיים שלשה, וכן: בענין אין צרין על עיירות עכו”ם פחות משלשה ימים קודם השבת). “להלחם עליה לתפשה – ולא לשבותה”. פרשו מפרשי הספרי: ולא להחריבה, ולהוציא ממנה לשבי את כל תושביה – דהיינו בדין מלחמת הרשות, ולא כדין סוגים מסוימים של מלחמת מצוה.
ולכאורה היה משמע שבמלחמת מצוה הכל מותר לצורך המלחמה, וכך הבינו הדברים כמה מגדולי רבותינו – שאם הכונה להחריב את העיר ולהגלות תושביה, ולא שישבו בה הנכבשים או הכובשים, אין איסור קציצת אילנות, כי אין מצב של: כי ממנו תאכל ולכן לא חל האיסור של אותו לא תכרות. והדבר תלוי בשיטות רבותינו הראשונים, שנברר קצת בהמשך דברינו.
נזכיר רק כי בענין מלחמת רשות ומצוה – עיין במדרשי הספרי שלפנינו והדבר צריך באור וברור. (וראה מ”ש בזה מו”ר הגר”י גרשוני בס’ משפט המלוכה ומ”ש ידידי מוהר”ש אריאלי בספרו תורת המלך, ואכמ”ל).
ג. קציצה לצורך המצור – שיטת הרמב”ן
בספרי שם פסקא קכז בתחילת הפיסקא: כי ממנו תאכל – מצות עשה, ואותו לא תכרות – זו מצות לא תעשה. כי האדם עץ השדה – שחייו של אדם אינו אלא מן האילן. ר’ ישמעאל אומר מכאן חס הקב”ה על פרות האילן ק”ו מאילן, ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו – פירות עצמם על אחת כמה וכמה.
בסוף הפסקה שם: דבר אחר – הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור, קצצהו. (עי’ ברור הדברים והגירסאות במפרשי הספרי שם בס’ זית רענן, ודברי הפסיקתא זוטרתא שם בברור, ואכמ”ל).
שני הלשונות שבספרי מתבארים ע”י המלבי”ם בבאורו שם כמיצגות שתי שיטות, בביאור דברי הכתוב: כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. האחת: אוסרת כריתת עצי פרי גם בשעת המצור ולתועלתו, והשניה, לא זו בלבד שהתירה זאת אלא, שמפרשת: “לא תשחית את עצה”, שאינך מחוייב להשחית אילני מאכל, כמו שאתה מצווה להכרית אילני סרק ולבנות מצור, כלומר, הנך מוזהר מן התורה לא לכרות עצי פרי, אלא שהלאו “ואותו לא תכרות” מוגבל, וחל רק במידה שאין זה הכרח ממש, כי אפשר להשלים את המלחמה בדרך אחרת אבל אם הכרח המלחמה לקצץ העץ ובלי זה לא תסתיים המלחמה – מותר הדבר. ואולי אפילו חובה.
האבן עזרא בפרושיו לתורה, והובא תוכן דבריו גם ברמב”ן על התורה שם, פירש: “כי האדם עץ השדה – כי חיי בן אדם הוא עץ השדה, ו”אותו לא תכרות” דבק עם “לבוא מפניך במצור”
-47-
והפרוש: לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו, ואסור לך להשחיתו, כדי שתבוא העיר מפניך במצור”, ע”כ לשון האבן עזרא. אמנם הרמב”ן שם דעתו אחרת, ואחרי ששיבח בפירושו על התורה על אתר את דברי פירוש ר”א (הוא האבן עזרא) הוסיף: אבל על דעת רבותינו: מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אסרה תורה “רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו’ אלא להקדים לומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל, אם כן פי’ הפרשה לדעתם שהזכירה תורה: לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה, שלא לצורך המצור, מנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ, אולי יוכלו לה וכו’ ואתם לא תעשו כן להשחתה, כי תבטחו בשם שיתן אותם בידכם “כי האדם עץ השדה הוא”, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, כלומר: אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה המצור תעשה כן. ומוסיף הרמב”ן וטעם “אותו תשחית וכרת” כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכיבוש כגון שיהיו אנשי העיר יוצאין ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם או הם לעיר כמחסה, למסתור, מאבן נגף.
כשיטה זו של הרמב”ן, המגבילה היתר כריתת עצי מאכל בזמן המלחמה רק לדין קדימה של אילני סרק לצורך בניית המצור, ועוד: מחייבת מדין תורה שתהיה הקפדה ממש מצד מפקדי הלוחמים, על צורך אמיתי של המלחמה בכריתת העצים, ולא כדרך הלוחמים והמחנות בהפקרות של אכזריות נוהגים להחריב סביבות מלחמתם – הלך גם הרשב”ם בפרושו על התורה והוסיף והבהיר שלב נוסף במערכת דיני קדימה בכריתת אילנות באמרו ” אילן סרק ביו קרוב לעיר בין רחוק מעיר, תשחית לבנות מצור, אבל עץ מאכל הרחוק לא תכרית, כי אם הקרוב לעיר, שמעכב את החייל מלהתקרב לחומה”.
הרמב”ן בהשגותיו לס’ המצוות, מצות עשה ו’ הולך ע”פ שיטתו שבפרושו על התורה, שיש מצות עשה (כדברי הספרי שהזכרנו) לאכול פירות האילנות בזמן המצור, וכתב: “נצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור, ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה נעבור על עשה, מוסיף על הלאו המפורש בו. והוא אמר יתעלה: כי ממנו תאכל – מצות עשה. ואותו לא תכרות – מצות לא תעשה (מרמז לדברי הספרי הנ”ל). ועוד מוסיף הרמב”ן חידוש גדול: “ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה, כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה, שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו, אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו מעל ארץ אויב, נשחית ונחבל כל עץ טוב, וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם – כל זה מותר ! לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם, ולשון ספרי – לבוא מפניך במצור – קצצהו.
לפי זה אין לכאורה קשר מחייב בין ענין המלחמה לאיסור ההשחתה אלא שדברה תורה בדרכו של עולם, שהרי לצורך המלחמה מותר וכשלא לצורך – אסור כדין שאר בל תשחית, וכל השאלה היא להגדיר את הצורך – ויש כאן איסור כללי של השחתת עצי מאכל – בכל עת, אם לא לצורך מפורש של המצור, שאז אין זו השחתה של תועלת.
הרחבה זו של איסור כללי של השחתת אילנות מפורשת בסוגית הגמרא ב”ק צא, ב על המשנה שבפ’ החובל: “והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים חייבין”. ובסוגית הגמרא שם על מימרא דרב “דיקלא דטען קבא אסור למיקצציה” – דברי ר’ חנינא: לא
-48-
שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנא. אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים מותר. הגמרא מביאה לחזק יסוד זה, שכל איסור השחתה הוא רק ללא תועלת, אבל אם יש תועלת ממשית יותר בעץ מאשר בפירותיו מותר, את דברי הברייתא על הפסוק שלנו – תנאי נמי הכי: רק עץ אשר תדע, זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא – זה אילן סרק (ז.א. שגם אילן סרק אסור בהשחתה) ומוסיפה הברייתא: וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר מה ת”ל כי לא עץ מאכל, להקדים סרק למאכל, רש”י מפרש: וה”ק עץ אשר תדע – אם אינך יודע קרוב למצור, אלא הוא, קחנו אפילו הוא מאכל – דהיינו שלמדו חז”ל שכמו שבמצור, לתועלתו של מצור מותר ואם אינך יודע אילן קרוב יותר למצור אלא הוא – קחהו, כך בכל אילן ואכן אם הוא מעולה בדמים – “לקורה יותר מפירות” אין גם דין קדימה של סרק, שלא אסרה תורה אלא השחתה ללא התחשבות וללא שיקול דעת או ללא תועלת.
אגב, בדברי רש”י אלו מפורש היסוד לפרוש נכדו הרשב”ם בפרושו על התורה, שהבאנו שחילק בין עצים קרובים לעיר ורחוקים ממנה, והסביר שם בקצרה היסוד של דין קרוב לעיר ורחוק ממנה, והקדמת הקציצה לרחוקין – וכנראה הלך בענין זה להלכה ולפרוש, בעקבות מורו ורבו וסבו רש”י ז”ל, בפירושו לסוגית ב”ק שם. ואכמ”ל.
ד. ביאור שיטת הרמב”ם – לאו על אילנות ולאו כללי
הרמב”ם הביא דין איסור קציצה והשחתה בה’ מלכים משמע שבה’ מלכים ומלחמה עסקינן, אבל מלשונו ברור שהוא מרחיב את היסוד לכל איסור השחתה בכלל, לכל אדם בכל ענין ובכל מקום. אלא שדבריו צריכים ברור לענין הלאוין שבדבר, ועונש מלקות, וכן כריתת אילן המזיק. וזה לשונו ה’ מלכים פרק ו’ ה”ח: “אין קוצצין אילנות מאכל שחוץ למדינה (דהיינו חוץ לעיר), ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר: לא תשחית את עצה (ע”פ דברי הספרי: אין לי אלא ברזל מנין אפי’ למשוך אמת המים) וכל הקוצץ – לוקה”. ומוסיף הרמב”ם: “ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן-מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים – לא אסרה תורה אלא דרך השחתה”.
לכאורה הרמב”ם לא מחלק כלל בין קרוב לעיר ורחוק ממנה כדברי רש”י ורשב”ם שהזכרנו, אלא כתב סתם: אילני מאכל שחוץ למדינה, וכן שם בה”ט סתם: כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו וכו’ עי”ש.
בהגהות מימוניות שם הביא בשם ס’ התרומה בקצרה: “אבל רש”י פירש אם אינו יודע קרוב למצור אלא הוא אפילו של מאכל”, עי”ש במפרשי הרמב”ם, וביותר הרחיב לברר ולהקשות על הרמב”ם שם, בפירוש לחם-משנה: דלא כרש”י ז”ל שפירש דאילן מאכל קוצצין לבנות מצור, דלא קאמר קרא אלא: להקדים אילן סרק לאילן מאכל, וכתב סמ”ג שני הפירושים, ולפרוש רש”י ז”ל הסכים הרמב”ן ז”ל בפירוש התורה (עי’ לעיל ושם) וכתב: דלפרוש זה: לא תשחית את עצה ר”ל דרך השחתה דלא לצורך המצור כמנהג המקומות, לפנינו ברמב”ן שם, דברים כ’ פסוק י”ט: כמנהג המחנות. והטעם: כי הנלחמים משחיתים את העיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר “וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו” ואתם לא תעשו כן להשחתה
-49-
וכו’, ומקשה הלחם משנה: ולפירוש רבינו קשה לשון הברייתא בהחובל (ב”ק צ”א) (ובטעות נדפס שם נ”א) תנ”ה רק עץ אשר תדע וכו’ וכי מאחר שספו לרבות כל דבר מה ת”ל כי לא עץ מאכל, להקדים סרק למאכל; דלפי רש”י ניחא להכי קאמר כל דבר: דהוי אפי’ עץ מאכל, אבל לרבינו קשה דאינו אלא דוקא עץ מאכל שהזקין, ולא הוי כל דבר, ויש לדחות לפרוש רבינו דמיקרי כל דבר, בערך אילן סרק, דסוף סוף הרי עושה פירות קצת, אבל מ”מ לשון הברייתא דחוק וכו’ עי”ש.
והנה לענ”ד, לכאורה, הקושיא על הרמב”ם היא לא רק מלשון הברייתא, אלא אף בעצם הדין: לפי הברייתא בב”ק שמובאת לעיל, יש איסור גם בקציצת אילן סרק שלא לצורך ולצורך מותר גם אילן מאכל, אלא שיש דין קדימה אילן סרק קודם לאילן מאכל, ועץ מאכל עצמו, כפירוש רש”י שם ד”ה זה עץ מאכל: והכי קאמר אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא, קחנו, אפילו של מאכל, ואילו הרמב”ם סתם וכתב איסור באילן מאכל סתם דרך השחתה, ובאילן סרק התיר ככלל, ואם כן צריכים אנו למודעי איך פרש הרמב”ם סוגייתנו שם ב”ק צ”א, והדבר צריך עיון וברור.
צריך ביאור גם לשון הרמב”ם, שכלל במצוות ל”ת בס’ המצוות: שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על העיר, כדי להצר על אנשים ולהכאיב לבם, והוא אמרו יתעלה: לא תשחית עצה, ולא הזכיר לאיסור בל תשחית הפסוק של: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ולא חילק בס’ המצוות בין אילן מאכל לאילן סרק, והוסיף: וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי ג”כ עובר משום בל תשחית ולוקה – ורק אח”כ הוסיף ואמר: אזהרתה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. והדברים תמוהים מכמה צדדים: א. ממ”נ אם יש שני פסוקים: לא תשחית, וכן: ואותו לא תכרות, למה לא מנה הרמב”ם שני לאוין. אם לאו אחד לפנינו, למה הזכיר שני הפסוקים אחד סתם על השחתת האילנות שכלל בו האיסור הכללי של השחתה, ואח”כ הוסיף: ואמר אזהרתה מהכא אם לאו אחד לפנינו, למה שתי אזהרות, גם דברי הרמב”ם ולוקה, כפי שפירשו רבים, שקאי בין על בל תשחית דאילן ובין על בל-תשחית בבגד וכלי, תמוהין, שהרי הוא עצמו פסק שעל השחתת כלי ובגד אין לוקין שכתב בה’ מלכים פ”ו ה”י: ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וכו’ עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, וא”כ האם יש סתירה בין ספר המצוות למשנה תורה, הן לגבי הלאו והן לגבי העונש? שבמשנה תורה הזהיר רק: לא תשחית וכתב בה לגבי אילן שלוקה, ואילו לגבי יתר איסורי בל תשחית שכתב, כלים ובגדים והרס בנין וסתימת מעיין ואיבוד מאכלות דרך השחתה – רק מכת מרדות. ובס’ המצוות מעורבים הדברים כולם יחד וצ”ע.
והנה באמת ידועה קושית המל”מ ה’ מלכים שם בשם הר”י באסאן על הרמב”ם והכסף משנה שם, דמאי ראיה מייתי מההיא דקרע מאניה וכו’ למילף מינייהו דשלא בשעת המצור איכא בל תשחית, דההיא ע”כ בל תשחית דרבנן היא, דגזרו בכל דבר אפילו אינו של אילן – תדע שרבנו בעצמו כתב לקמן: ולא באילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וכו’ ואינו לוקה אלא מדבריהם וכו’. ותירץ בדוחק, שאילו לא אסרה תורה אלא אילנות ובמצור – לא היו אוסרים חכמים שאר דברים שאינן אילנות ושלא במצור, דהוי ליה כעין גזירה לגזירה ודו”ק.
וראיתי להגאון בעל ערוך השולחן שתרץ שיטת הרמב”ם וכתב: נראה דגם כל מיני השחתה הוי מן התורה, כל שהיא דרך השחתה, דאיזה נפקא מינה יש בין הפסד של אילן מאכל והפסד
-50-
של אילן סרק, וכן מבואר להדיא בס’ המצוות לרמב”ם וכו’ דשם כתב: ולוקה, בכאן חזר בו לענין מלקות משום דפשטא דקרא הוא רק לענין אילן ולשארי דברים הוי כלאו שבכללות – ואפשר דגם בס’ המצוות כוונתו (מ”ש ולוקה) אילנות, ולא האריך שם כידוע מ”מ ודאי שזהו מן התורה (כל השחתה) וגם בסמ”ג משמע דאסור מן התורה.
על סמך דברים אלו נראה לנו להוסיף לחדש יסוד גדול בשיטות הרמב”ם בס’ המצוות והמשנה תורה שהם כשיטה אחת: על אילנות מאכל לוקה מן התורה ועל שאר דברים אע”פ שהוא מן התורה, אינו לוקה אלא מרדות, אלא שזה חידוש של התורה עצמה. שלגבי אילן מאכל במלחמה, הוסיפה התורה אזהרה: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ובאור הדברים, שלא רק במלחמה, אלא כל דרך השחתה שהוסיפה התורה בפסוק לא תשחית את עצה שלא אסרה אלא דרך השחתה – אבל יתר הדברים שנכללים בבל תשחית הם לאו שבכללות ואין לוקין עליהם, אבל באילן מאכל לוקה, וזאת כוונת הרמב”ם בס’ המצוות; ובסוף דבריו אמר ולוקה, ואמר אזהרתה מהכא: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות – שלענין המלקות, בקוצץ אילנות טובים, יש פסוק מיוחד: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות – ועל זה לוקה, והמילה: ולוקה, שבס’ המצוות לא קאי על הפסד בגדים וכלים, אלא רק על אילן המאכל, וא”כ יש לצרפה לסוף המשפט: לוקה, ואמר אזהרתה מהכא וכו’ אותו לא תכרות.
אחרי שנתחדשה לנו הצעת דברים אלו בביאור דברי הרמב”ם עיינתי בס’ המצוות שהוציא לאור מוסד הרב קוק, ואשר אותו ערך וגם העתיק מערבית, ידידי הגאון ר’ יוסף קאפח שליט”א חבר בית הדין הגדול והרבנות הראשית לישראל, ושמחתי למצוא שם מפורש: בתחילת דברי הרמב”ם, שני הפסוקים: והוא אמר יתעלה: “לא תשחית את עצה – ואותו לא תכרות”, ואח”כ: “וכן נכנסת כל השחתה בכלל לאו זה”, שהדברים רומזים במפורש ללאו שבכללות, ובסוף דברי הרמב”ם הנוסח וסופג מלקות, ומיד אח”כ ענין חדש המתחיל: ובסוף מכות (מס’ מכות כ”ג) נתבאר שהקוצץ אילנות טובים לוקה, אמרו: ואזהרתיה מהכא “ממנו תאכל ואותו לא תכרות”.
אמנם לפי פיסוק הדברים שמובא בהוצאה זו של הגר”י קאפח משמע שיש כאן שני דברים: ולוקה, ואח”כ ענין חדש המתחיל: ובסוף מכות נתבאר – כפי שיראה כל מעיין, אבל נלענ”ד לפרש הדברים קצת אחרת בעקבות דברי בעל ערוך השולחן, שמפרש הרמב”ם את דבריו: ולוקה – אין כונתו לשבירת כלים, אלא למ”ש בסוף מס’ מכות, שהקוצץ אילנות טובים לוקה (והכוונה לדברי הגמ’: מתקיף לה רבינא וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות, ואזהרתיה מהכא – כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות) – והדברים ברורים ומובנים ונסתלקה קושית הר”י באסאן (שבמשנה למלך המובא לעיל).
הרי שכאן לפנינו חידוש נפלא בשיטת הרמב”ם במנין המצוות: שני לאוין בענין אחד, סוג מיוחד של לאו – בקציצת אילנות, שהוא מעין: שתים שהם אחת: לא תשחית ולא תכרות באילנות, בין בשעת מצור ובין לא בשעת מצור – וזה דוקא באילן מאכל, ועל זה לוקין, ולא תשחית כללי על כל השחתה – שהוא איסור, אבל אין לוקין עליו.
לכן פסק הרמב”ם, שקציצת אילן סרק מותרת, שגילתה תורה לאחר שאמרה: לא תשחית את עצה במפורש, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וכו’ ובררה, שבאילן סרק אין זו השחתה אם צריך למקומו, אפילו לצורך קטן כלשהו, דאפילו אם לא צריך לאילן עצמו, אלא
-51-
שהוא גורם נזק ואין זה דין במלחמה לבד, אלא דין כללי בבל תשחית, המתחלק לשנים: אילנות מאכל, שלוקה עליהם מצד “ואותו לא תכרות”, וסתם השחתה, שאסורה מן התורה, ואין עליה אלא לאו שבכללות, שאין לוקין עליו.
על יסוד זה מתבארת סוגיא אחרת חשובה אחרת בשיטת הרמב”ם לגבי עמון ומואב המבוססת על דברי חז”ל במדרש תנחומא, כפי שיבואר להלן.
ה. כריתת אילנות במלחמת מואב
בס’ מלכים ב’ פרק ג’ פסוק י”ט, בענין דברי אלישע לשלשת המלכים יהושפט מיהודה ויהורם מישראל ומלך אדום במלחמת מואב, אנו קוראים: והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור, וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים, ועוד שם פסוק כה: והערים יהרוסו וכל חלקה טובה ישליכו איש אבנו ומלאוה, וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו וכו’. רש”י מפרש על פסוק יט: אע”פ שנאמר לא תשחית את עצה כאן התיר לכם שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר (דברים כ”ג, ג): לא תדרוש שלומם וטובתם – אלו האילנות הטובים שבהם. (רש”י רומז למדרשי חז”ל שעוד נברר בהמשך דברינו), הרד”ק מפרש שם: כי הכתוב לא אמר לא תשחית את עצה אלא כשיצורו על עיר, כמ”ש הטעם: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואע”פ שרז”ל קבלו כי בכל מקום ובכל זמן אסור להשחית עץ מאכל, פשט הכתוב הוא שלא אמר בשעת המצור – ומוסיף הרד”ק: ואפשר שהיתה מצוה לשעה, כאליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ, בשעת איסור הבמות – ומוסיף הרד”ק, ומביא דברי המדרש, שעוד נברר בהמשך דברינו.
והנה בספרי דברים פרשת כי תצא, על הפסוק לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, אומר הספרי מכלל שנאמר: כי תצור על עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום וכו’ אף אלו כן ת”ל לא תדרוש שלומם וכו’; אמנם בענין טובתם לגבי אילנות, אין לפנינו בספרי כלל.
1. הסבר המדרש
במדרש תנחומא פ’ פנחס על הפסוק, צרור את המדינים, דרשו חז”ל: שתי אומות קידמו את ישראל בחרב ושניים בעבירה, מצרים ואדומים קידמו בחרב וגו’ ושניים בעבירה – עמונים ומואבים. על שקדמו אותן בחרב נאמר: לא תתעב אדומי וגו’ לא תתעב מצרי וגו’ אבל אלו שקדמו אותן בעבירה להחטיא את ישראל נאמר (דברים כג) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד’ גם דור עשירי וכו’ ובעה”ז לא יצאו ידיהן, שנאמר צרור את המדינים וגו’ מהו? אע”פ שכתבתי: כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום – לאלו לא תעשו כן – לא תדרוש שלומם וטובתם וכו’. ד”א צרור את המדינים – אע”פ שכתבתי בתורתי: כי תקרב אל עיר להלחם עליה תפשה לא תשחית וגו’, לאלו לא תעשה כן, אלא חבלו אילנותיהם – וכן אתה מוצא בשעה שהלך יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום וכו’ ועוד אמר להם: המואבים נופלים בידכם והכיתם כל עיר מבצר וגו’ – אמרו ליה: הקב”ה אמר: לא תשחית את עצה ואתה אומר: וכל עץ טוב תפילו, אמר להם: ה’ נתן את מואב בידכם שנאמר: (דברים כ’) לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות, לכך נאמר צרור את המדינים.
-52-
מעין דברי התנחומא, בלשון קצת שונה, מובא כל הענין הזה במדרש רבה במדבר פ’ פנחס שם פרשה כא: ר”ש אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו – ע”ש כל הענין.
2. הסבר הרמב”ם
לענין הלכה: הרמב”ם ה’ מלכים פ”ו ה”ו מביא את ההלכה: עמון ומואב אין שולחין להם לשלום שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך, אמרו חכמים: לפי שנאמר וקראת אליה לשלום יכול עמון ומואב כן, ת”ל לא תדרוש שלומם וטובתם, לפי שנאמר עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו (עבד שברח מאדוניו), יכול עמון ומואב כן, ת”ל: וטובתם. אך בענין היתר קציצת אילנות במלחמת עמון לא מביא הרמב”ם כלל.
אפשר לפרש בפשיטות שהרמב”ם קבל את מדרש הספרי להלכה שדרש טובתם לענין עמוני ומואבי שברח לארץ ישראל, – ולא את המדרש תנחומא ורבה, שדרשו זאת לענין היתר קציצת אילנותיהם עפ”י הוראתו של אלישע. אם כן לכאורה, מדרשים חלוקים לפנינו בענין זה. ואכן, הרמב”ם בהקדמת פי’ המשניות לסדר זרעים, מזכיר את ענין הוראתו של אלישע במסגרת דבריו, על הוראת שעה של נביא נגד דין תורה, וזה עיקר דבריו: ושואלים את הנביא עצמו, בעת שיצוה לעבור על מצוה מכל המצוות שנצטוינו ע”י משה נביאו ע”ה, והוא עונה שעבירה זו אינה תמידית, אבל נעשית עכשיו בלבד, כדרך שעושים בי”ד בהוראת שעה כמו שעשה אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ, וכבר נבנה המקדש בירושלים וכו’ וכמו שעשה אלישע בצוותו לישראל במלחמת מואב לכרות עצי פרי והוא אמרו וכל עץ טוב תפילו וכבר הזהיר ד’ על כך, באמרו לא תשחית את עצה, לנדוח עליו גרזן, ולו שאלו את אלישע, האם בטלה מצוה זו, ומותר לנו להבא לכרות עצי פרי כשנצור על עיר, היה אומר שאסור לעשות כן, אבל נעשה זאת עכשיו, עכ”ל.
מדברי הרמב”ם משמע שאינו מסתמך על הפסוק: לא תדרוש שלומם וטובתם, ולא על המדרש שעמון ומואב אומה בזויה, שעל פיהם לכאורה, מלכתחילה לא נאסרה כריתת אילנותיהם. מפני שקידמו את ישראל לחטא. ביחוד ראויה לעיון רב התעלמותו של הרמב”ם מדברי המדרש, על מו”מ שהיה בין שלושת המלכים לבין אלישע, ומתשובתו עפ”י המדרש: על כל האומות צוה, וזו קלה ובזויה היא – הרי שלא הוראת שעה כאן, אלא הוראת קבע להוציאן מכלל ל”ת של כריתת אילנות בשעת מלחמה. משמע שהוא רואה בהוראת אלישע – הוראת שעה בלבד שהיא כנגד הדין.
אמנם הרמב”ן, בפרושו על התורה על פסוק זה: לא תדרוש שלומם וטובתם, האריך לברר שיטתו שהיא לא כדעת הרמב”ם כלל. הרמב”ן חידש יסוד, אחרי שהביא דברי הספרי והמדרש, וזה עיקר דבריו: והנראה אלי, כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב לעולם, כי היא נחלה שהנחילם ד’, א”כ הכתוב שאמר לא תדרוש, יצוה, אם נלחם עליהם בעיר שכבשו מן העמים, שלא נקרא אליהם לשלום, וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו, מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם כמו שעשה יפתח וכו’ וכן עשה דוד וכו’ בעבור שהם פרצו את הגדר תחילה, ואמר במדרש וכו’ לא תדרוש שלומם וטובתם. אלו אילנות טובים, וכל זה להזיקם ולצערם אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא. א”כ, דעת הרמב”ן כפי שכתוב בספר המצוות מצוה ו’ שהזכרנו לעיל, שמצות לא תשחית חלה כאשר נלחמים על עיר לכבשה ולשבת בה, ולכך נאמר כי ממנו תאכל, אבל כשלוחמים
-53-
להרוג ולהרוס ולעזוב, מותר להשחית, וזו היא צואת אלישע (כך הביא דבריו גם הגר”י קאפח בהערותיו לפיה”מ בהקדמה שם, ובאמת כך משמעות לשון הספרי בפ’ שופטים: להלחם עליה לתפשה, ולא לשבותה, ועפ”י התורה והמצוה להרב מלבי”ם, שהקביל זה לעניננו בפירושו שם על התורה.
אם כן יש להסביר מדוע נזקק הרמב”ם לענין הוראת שעה של נביא בענין השחתת העצים ולא סמך על דברי המדרש וכשיטת הרמב”ן?
אכן לפי היסוד בשיטת הרמב”ם שהזכרנו שבהשחתת אילנות יש שני דינים – שני ענינים, שהזכירה התורה בלשון לאו. האחד – לא תשחית את עצה, והשני – כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, והראשון – לאו כללי של איסור השחתה, והשני מיוחד לענין אילנות במלחמה ובשלום כאחד, הרי מצד ואותו לא תכרות, מספיק הלימוד שלא תדרוש טובתם, להפקיע דיני המלחמה מאומה בזויה זו, אבל לא מותר להשחית עולמו של הקב”ה ולהרוס, וכלפיהם מספיק לפגוע בהם, אבל לא באילנותיהם ומעינותיהם ולהשמיד ארצם שהם עולמו של הקב”ה ולזה חל הענין של בל תשחית הכללי, שעדיין נשאר בתוקף, גם לאחר שהפקענו מעמון ומואב – ממדין – זכויות חוק מלחמה, שהרי עדין נשאר בתוקף דין בל תשחית הכללי, וזאת היתה הוראת השעה של אלישע – לבטל גם דין בל תשחית, מעמון ומואב.
לכן מאחר שהרמב”ם כלל יחד הלכותיו שבה’ מלכים במשנה תורה – גם דין איסור קציצת אילנות, במצור ושלא במצור, וגם דין ” בל תשחית” הכללי, ועל “בל תשחית” לא חל לימוד של לא תדרוש טובתם. ואנו אומרים: דל עמון ומואב מהכא, עדיין נשאר איסור השחתת אילנותיו של הקב”ה בעולם – ולכן לא הזכיר להלכה, ענין עמון ומואב לדין כריתת האילנות, כפי שעשה זאת בדין קריאה לשלום תחילה.
אלקי ישראל הוא יתן שלום לעם ישראל, ויצילנו מידי אומות קשות ובזויות, וד’ עוז לעמו יתן, ד’ יברך את עמו בשלום.