נשיאת כפיים ע”י כהנים לוחמי מלחמות ישראל

הרב שאר-ישוב כהן

ראשי פרקים

א. הקדמה: שאלה בתנאי קרב
ב. כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו – פסול או חומרא
ג. האם הפסול הוא גם בשוגג ולאחר שעשה תשובה
1. דעח הרמב”ם
2. דעת הראבי”ה
3. ההורג באונס
4. כשעשה תשובה
5. סיכום הדעות
ד. כשרות כהן שהמית אדם לעבודה במקדש
ה. הרג נפש – גם גוי במשמע
ו. כהן שהרג במלחמה
1. הכהן אנוס
2. הכהן מצווה
3. תשובת הגר”ע יוסף שליט”א
ז. מלחמת שלום הגליל – מלחמת מצוה
1. דברי הרבנים הראשיים: הגראי.ה קוק והגריא”ה הרצוג זצ”ל
2. דעת הרב הראשי הגר”ש גורן שליט”א
ח. הסיכום להלכה

א. הקדמה: שאלה בתנאי קרב
בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, בקיץ התשמ”ג, בקרתי בלבנון אצל יחידות הלוחמים, שביניהם היה גדוד- לוחמים ששרתו בו רבים מבני ישיבות ההסדר, בני תורה מובהקים שקיימו בפועל ממש: רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם,
בן ישיבה אחד עורר את השאלה הבאה: נפסקה הלכה ברמב”ם (הל’ תפילה טו,ג) ובשו”ע (או”ח סי’ קכח) שכהן ששפך דמים לא ישא את כפיו. האם חייל-כהן שהשתתףבמלחמה בצה”ל, וברור לו שהרג נפש במלחמה – אם בקרב פנים אל פנים או בקרב שריון וכדומה – מותר לו לשאת את כפיו? לכאורה הרג את הנפש, גם נפש גוי במשמע, ומפורש בדברי הרמב”ם שם: שגם הורג נפש בשגגה בכלל זה. לכאורה גם חייל בצהל במשמע. האם הוא בכלל הדין שאסור לישא
-32-
כפיו? ומה התשובה שהוא חייב לעשות, כדי שיותר לו לקיים מצוה זו? והאם תשובה מועלת בכלל לענין זה ?
השיבותי לחייל השואל מיד, כי ברור הדבר שחיילי ישראל לוחמי מלחמת ה’ בגבורים, להגן ולהציל את עם ישראל מיד צר הבא עליהם, אינם בכלל שופכי דמים, שעליהם נסבו דברי חז”ל, וראוי שיברכו, ואינם חלילה בגדר “ידיכם דמים מלאו”. ובודאי שאינם בכלל “אין קטיגור נעשה סניגור”. וזאת לא רק משום שהם כאנשי צבא “אנוסין” ולא “שוגגין”, אלא בעיקר בגלל היותם עושי מצוה במלחמתם ככהנים החשמונאים הקדומים. תשובה זו, שנאמרה משקול דעת ראשון ובתנאי חזית, נראית לנו נכונה גם אחרי העיון. להלן באנו לבסס את דברינו ממקורותיהם, ויהי רצון שחפץ ה’ בידינו יצליח, לדון דבר אמת לאמיתה של תורה, ולהיות לברכת-שלום בישראל.

ב. כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו – פסול או חומרא
מקור ההלכה, שכהן ששפך דמים לא ישא כפיו, הוא בסוגיית הגמרא ברכות לב,ב: אמר רבי יוחנן, כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנא’ [ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע,] ידיכם דמים מלאו (ישעיה א,טו). בדבר השאלה: אם כאן פסול או חומרא בעלמא, מתברר הענין במסכת סנהדרין לה,ב בתוד”ה שנאמר. רציחה דוחה את העבודה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. הקשו התוספות: וא”ת וכו’ לא משום דרציחה דוחה את העבודה משום דגברא לא חזי, כדאמרינן: כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו, וכ”ש עבודה. וי”ל דעל כרחיך חזי, דהא לא מיחל לעבודה, ונשיאות כפים חומרא בעלמא הוא. ועי”ל: דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו, ואין קטגור נעשה סניגור”. שתי שיטות לפנינו:
א. על פי התירוץ הראשון: כל הענין הוא חומרא בעלמא. לכאורה: שוגג או עושה תשובה לא שייך להחמיר עליהם, ומה עוד שבזה”ז, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, נשיאת כפיים היא מדאורייתא (עי’ מש”כ בתחומין ב עמ’ 348-347). קשה בעינינו לומר, שיש לדחות מ”ע מן התורה על סמך חומרא בעלמא. אלא אם נאמר שחומרא זו היא חשש: שמא אין זו ברכה כלל, ולכן: ביטולה אינו ביטול מצוה. כמו שאלם פטור לברך, כך שופך-דמים אינו יכול לברך – שאין ברכתו, חלילה, ברכה.
ב. ע”פ התרוץ השני דין זה נוהג גם בזמן שהוא דאורייתא (ועי’ באור-זרוע ח”ב סימן פ”א, דהוא דאורייתא. וכן פסק המבי”ט בקרית ספר פי”ד מה’ תפילה, ואכמ”ל בנקודה זו). על פי שיטה זו יש כאן פסול הגוף יסודי: שופך דמים לא שייך יותר לעבודה זו של ברכת-השלום בנשיאת כפים, שאין קטיגור נעשה סניגור. כשיטה זו מצינו גם בתוס’ יבמות ז,א ד”ה שנאמר, ומשמע שהפסול חל גם על נשיאת כפים במקדש שהוא בודאי מדאוריתא, וכ”ש בזה”ז.
אמנם יש שיטות אחרות לפנינו בתוספות סוטה לט,א בענין בעל-תשובה. וכן ע”ע בתוס’ תענית כז,א ד”ה אי מה, בדין כהן בעל-מום, שאין כאן פסול הגוף. ואולי אפשר לומר שכהן ששפך דם אינו
-33-
אלא כבעל מום בידיו. ואם עשה תשובה – דומה כמי שעבר ממנו המום, וזה ענין יסודי הטעון הסבר, כמו שנברר להלן.

ג. האם הפסול הוא גם בשוגג ולאחר שעשה תשובה
1. דעח הרמב”ם
הרמב”ם פוסק לדחות מנשיאת כפים כל כהן ששפך דמים. וז”ל בה’ תפילה שם: העבירה כיצד, כהן שהרג את הנפש אע”פ שעשה תשובה לא ישא כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו, וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו’. הכ”מ מציין כמקור לדברי הרמב”ם את סוגיית ברכות לב. די איפוא בהריגת נפש אדם סתם אפילו פעם אחת. ולכאורה סבור הרמב”ם כי אפילו שפך דם בשגגה (וכן מפורשת הגירסא ברמב”ם לעם, הוצאת מוסר הרב קוק, ע”פ כתבי יד ראשונים, וכן ברמב”ם דפוס רומי ודפוס וינציא. וכך כפי הנראה היתה הגירסא לפני רבינו המחבר). לדעתו אין התשובה מועלת. דברים אלו לגבי שגגה ולגבי מי שעשה תשובה לא נתפרשו בגמ’ שם. לדעת הרמב”ם הם קיימים גם לגבי מומר לעבודה זרה, וכמו שפסק בהמשך ההלכה שכהן שעבד ע”ז בין באונס בין בשגגה אינו נושא את כפיו לעולם (ועי’ בס’ מגן-גבורים או”ח קכח,כו, שרצה לחלק בזה. לפי הנוסחאות שהבאנו ברמב”ם דין שניהם שוה, ואכמ”ל).

2. דעת הראבי”ה
זוהי שיטת הרמב”ם, אך שנויה היא במחלוקת רבותינו הראשונים: בהגהות מימוניות שם ס”ק א הביא בשם הראבי”ה (וכן הוא לפנינו בספר הראבי”ה סי’ קנא עמוד 154, מהדורת מכון הרי פישל) עפ”י הירושלמי גיטין פ”ה ה”ט: שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים, והוא ברכני. אומר לו הקב”ה: וכי הוא מברכך, אני מברכך, שנאמר (במדבר ו,כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (כך הלשון בראבי”ה הנ”ל, ולפנינו בירושלמי בשנויים קלים). ומוסיף הראבי”ה שם: “והא דאמר בפרק אין עומדין (ברכות שם): כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, נראה דדוקא לכתחילה, אבל אם עלה לא ירד. אי נמי, התם הכי פרושא: לאו אורח ארעא שישא את כפיו, כיון דידיו מלא דמים”. עכ”ל הראבי”ה. והביא בהג”מ שם בשם הראבי”ה בסגנון אחר: “דההיא במפורסם להרוג, ומפורסם – שמועד לכך. וכן כתב רבינו שמחה (במחזור ויטרי): ולא איירי אלא בעומד במרדו. וראייתו מדגרסינן בירושלמי דהניזקין וכו’. וכל דבריהם השיב לי מורי רבינו כששאלתיו, אבל בעל ס”ה כתב כדברי רבינו המחבר. וכהן שמל את התינוק ומת מצאתי כתוב בתשובת רבינו שמשון, דנושא את כפיו, דאפילו את”ל דההוא דאין עומדין בשוגג, שאני הכא דמכוון לשם מצוה וכו’, עי”ש” (הערה זו של תשובת רבינו שמשון חשובה מאד לעניננו, כמו שנברר להלן).

מרן הב”י בטור סי’ קנח בבירור דינם של אלו שאין נושאים בפים הביא שיטת הרמב”ם לבאר הסוגיה בירושלמי גיטין הנ”ל, דהוא מוקי לה בכהן שאינו מדקדק במצוות, וכל העם מרננין אחריו שהוא שופך דמים, אבל בידוע שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. אמנם רוב רבותינו חכמי אשכנז סוברים, דבשגגה לא נאמר דין זה, ובודאי לא לגבי מי שעשה תשובה, ואינם מקבלים הדיוק שהביא הרמב”ם מן הפסק “גם כי תרבו תפילה אינני שומע” דקאי
-34-
גם על בעל תשובה. שיטתם מובאת בטור שם: “ורש”י כתב (בתשובה) כיון ששב בתשובה יכול לישא את כפיו, וכ”כ רבינו גרשום. והביא ראיה מירושלמי גיטין וכו”‘.

3. ההורג באונס
לדעתו של בעל הג”מ יתכן, שגם הרמב”ם יודה בהורג נפש מתוך כונה לשם מצוה, שנושא את כפיו. אמנם דבר זה תלוי במקצת גם בשאלה של הורג את הנפש מתוך אונס, אם לשיטת הרמב”ם נפסל האדם מנשיאת כפיים, או שהוא רק ככתם עובר, כמו ידים מלוכלכות בסטיס ופואה, ואפשר לנקותם ע”י תשובה (ראה סוגית מגילה כד,ב). בענין זה דנו גדולי רבותינו: בשו”ע שם סעיף ל”ה פסק: אפילו בשוגג (ולא הזכיר אונס) לא ישא את כפיו ואפילו עשה תשובה. בענין עובד ע”ז לשון הרמב”ם היא: “בין באונס בין בשגגה, אע”פ שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו לעולם”. לכאורה יש לדייק מלשונו שלא הזכיר אונס לענין שפיכות דמים (אעפ”י שלפי הגירסות בדבריו שהזכרנו, הזכיר בין שוגג בין מזיד), שדעתו לחלק לענין אונס בין שפיכות דמים לע”ז. חילוק זה הוא מעין מה שהגאון בעל שו”מ בס’ מגן-גבורים דייק מלשונו שלא הזכיר – בנוסחא שהיתה לפניו – שוגג או אונס, שאפי’ בשוגג יסבור שהוא נושא את כפיו – ורק לענין תשובה שאינה מועלת דין שתי עבירות חמורות אלו שוה. אמנם לפי הנוסחאות שהזכרנו, לא שייך לדייק כך לגבי שוגג, אבל שייך ושייך לדייק כך, לגבי אונס, ודו”ק.

4. כשעשה תשובה
מקור לשאלה זו נמצא במנחות קס,א. על דברי המשנה שם: “הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לד”א”, פירש”י שם: “לדבר אחר – אם שמשו לע”ז לא ישמשו עוד בירושלים”. בתוספות שם ד”ה לא ישמשו: “בספר והזהיר כתוב: כהן שהמיר דתו לא ישא את כפיו ולא יקרא לתורה ראשון, דכתיב וקדשתו, והוא אחליה לקדושתיה וכו’ והאי כיון דאידחי אידחי וכו’. ורש”י פירש (בהגהה שם: בתשובה וכו’) דכשר, וז”ל: הרי אלו כבעלי מומין וכו’. מהכא נפקא לן: דכהן שהמיר את דתו וחזר בתשובה, כשר לדוכן, שהרי לא מצינו כהן בעל-מום שיהא פסול לדוכן, אלא אם היה לו מום בידיו וכו’, מפני שהעם מסתכלין בו וכו”‘, עי”ש. וראה עוד בתוס’ הנ”ל תענית כז,א ד”ה אי מה: ברורם העקרוני – שאין לפנינו פסול הגוף, כבעל מום לעבודה וכעובד ע”ז.

לכאורה יהיה הדבר כן בדינו של שופך-דמים. ולכן כשעשה תשובה דומה למי שעבר מומו, וחוזר לקדמותו. ראה עוד ביחוד מ”ש תוספות סוטה לט,א ד”ה וכי מהדר, שהאריכו לחזק השיטה שבעל תשובה נושא את כפיו. וזה לשונם: “בשאילתות פ’ ויקח קורח (לפנינו לא מצאתי לשון זה *): כהן שעבר ע”ז לא ישא את כפיו, דגרע מהורג את הנפש, דאמרינן ר”פ אין עומדין וכו’ לא ישא את כפיו. ורבינו גרשום מאור הגולה השיב בתשובותיו (לפנינו בהוצ’ ר”ש אדלברג, ניו-יורק תשט”ן, סימן ד’ עמוד 57 ואילך) דנושא כפיו ויעלה ראשון בתורה, דכיון דחזר בתשובה חוזר לקדושתו וכו’. וכשם שבעלי מומין נושאין כפיהן וכו’ ואף זה. שאם לא תאמר כן נמצאת מרפה ידיהן של בעלי
-35-
תשובה, שיאמרו: אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, וימנעו מלעשות תשובה. ואמר ר’ יוחנן (סנהדרין קג,א): כל האומר מנשה אין לו חלק לעוה”ב מרפה ידיהן של בעלי-תשובה. ותנא דבי ר’ ישמעאל (ערכין ל,ב, ועי’ סוגית קידושין כ,ב): הואיל והלך זה ונעשה כהן לאלילים. אדחה אבן אחרי הנופל ת”ל גאולה תהי’ לו”. עכ”ל, עי”ש כל דבריהם. דברים אלו שכתבו לגבי מומרים שחוזרים בתשובה, בודאי שייכים לגבי שופכי-דמים. בשיטה זו הלכו רבינו שמחה כן גם לגבי שפיכות דמים כו’, במי שעשה תשובה, שיתכפר לו, ויעלה לדוכן עם אחיו הכהנים.

5. סיכום הדעות
נמצינו למדים:
א. שיטת כמה מגדולי הראשונים, וכן מצאנו בתשובת הגאונים (אוצר הגאונים קידושין עו עמ’ 188), וזו דעת הראבי”ה המובאת בהגהות מימוניות שהזכרנו, ומשם באו”ז, שרק כהן מועד להריגת אדם ומפורסם לכך ועומד במרדו אינו רשאי לעלות לדוכן. וראיתם מירושלמי גיטין פ”ה ה”ט הנ”ל. וכן נראית שיטת התוס’ סוטה לט בשם השאילתות ועוד ראשונים שהבאנו לעיל.
ב. דעת הרמב”ם וסיעתו – וכן נראית דעת הסמ”ג עשין כ’, וכן פסק רבינו המחבר בשו”ע או”ח סימן קכח סעיף לה – שאפילו הורג נפש בשגגה לא ישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה לא מהני. וכן פסק בפרי-חדש (שם ס”ק לז), אלא שחילק בין שוגג לאונס: “ומזיד ושוגג לא ישאו כפיהם, אך אנוס רשאי ורשאי”. וכן נראית שיטת רבינו המאירי במגילה שם: דאין לחלק בין בעל-תשובה לבין מי שלא עשה תשובה, שכך משמע לשון הפסוק: “ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וכו’ ידיכם דמים מלאו” (ישעי’ א’ טו) 1. וכן פסקו כמה מגדולי הפוסקים.
ג. דעת הרדב”ז (יו”ד סי’ קכח) לחלק בין מזיד לשוגג. ואין ספק שכך דעת התוס’ דסוטה שהזכרנו בשם השאילתות ועוד, וביחוד תשובת רבינו גרשום מאור הגולה שהזכרנו. וכן נראית שיטת בעלי התוספות ביבמות ז, א ד”ה שנאמר מעם מזבחי, בתרוץ הראשון: “ולא ישא את כפיו – חומרא בעלמא הוא”. בעל אור-שמח על ה’ תפילה פט”ו ה”ג דן בשאלתם, בסוגיית רציחה שדוחה לשבת ק”ו מעבודה: דלמא משום דגברא לא חזי, דפסול לעבודה, מכל שכן דאינו נושא כפיו, דהרי מצוה דרציחה (מעם מזבחי תקחנו וכו’) אף אם עשה תשובה, כדק”ל ר”פ אלו הן הלוקין, חייבי מיתות ב”ד אם עשו תשובה אין מוחלין להן. וא”כ גם אז נאמר “מעם מזבחי תקחנו וכו”‘. ועל כרחך דסברי התוספות. דאף בעשה תשובה קורא אני: ידיכם דמים מלאו. אבל לפי מ”ש בתרוץ דלא ישא כפיו חומרא בעלמא, אפשר אימת אחמירו עליו, דוקא בלא עשה תשובה. הא בעשה תשובה, לא החמירו חכמים, כיון דקרא אסמכתא הוא, וכדי שלא לרחק בעלי-תשובה ולהרפות ידן. אמנם לתרוץ השני: דאין קטיגור נעשה סניגור וכו’, לעולם ילפותא גמורה היא, ואף בעשה תשובה ג”כ
-36-
לא נושא כפיו, וכמו שפסק הרמב”ם. והך דספרי, ודירושלמי בהניזקין: שלא תאמר שופך דמים הוא, ההוא ברינון בעלמא. ועל פי תרוץ זה: גם שוגג ועשה תשובה לא ישא כפיו, וכן פסקו כמה מגדולי הפוסקים.
מסתימת לשון הרמ”א בסי’ קכח סעיף לה נראה שהוא פוסק דכהן שהרג את הנפש ועשה תשובה, נושא את כפיו. כך גם נראית דעתם של גדולי הפוסקים האחרונים. הרמ”א כתב: “ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת לפניהם, והכי נהוג (טור ורש”י והרבה פוסקים)”. במ”ב שם: “ויש איזה אחרונים שמחמירין, עכ”פ במזיד”. האחרונים כתבו כהרמ”א להקל על בעלי תשובה, דנהוג עלמא כן. וכן נראית דעת שו”ע הרב שם סעיף נ’, שכתב: “וי”א שאם עשה תשובה נושא כפיו, ולא מנעו ממנו נ”כ אלא שעומד במרדו, וכן נוהגין”. גם בספר חיי אדם כלל לב אות ה’, ועוד פוסקים שמפיהם אנו חיין פסקו כן.

ד. כשרות כהן שהמית אדם לעבודה במקדש
בעל נחל אשכול (ברכת כהנים אות כד) הביא ראיה להכשיר הורג נפש שעשה תשובה ממשנה בכורות פ”ז מ”ז: “ואלו כשרין באדם וכו’ ושהמית את האדם” . אמנם בעל תויו”ט שם הביא שבנוסחאות אחרות לא גרס לה 2, ואפשר משום הא דפ”ה דברכות, כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכו’. נראה לכאורה שבגירסא זו תהא תלויה מחלוקת הראשונים הזאת, שאם נגרוס שם: ושהמית וכו’, יש להביא ראיה לשיטת הגאונים, הראבי”ה ורבנו שמחה בעל מחזור ויטרי הנ”ל, שאין פסול הגוף בכך, ואולי האיסור דוקא במובהק לעבירה זו ר”ל, או רק מי שעשה במזיד ולא בשוגג. אך בודאי מי שעשה תשובה ישא את כפיו, ויתברך מן השמים.

מפורשים הדברים בדברי המשנה למלך על הרמב”ם פ”ט מה’ ביאת מקדש הלכה טו, שכתב על דברי הרמב”ם, שמנה שמונה עשר פסולים לעבודה ולא מנה שופך דמים: “מי שהרג את הנפש אם כשר לעבודה עי’ במ”ש התוספות פ”ד דסנהדרין (דף לה) ד”ה שנאמר ובפ”ק דיבמות (דף ז) ועי’ במ”ש הרב תוספות יו”ט בספ”ז דבכורות, שלא ראה דברי התוס’ שכתבנו”.

אמנם לפי עניות דעתי, קשה לומר שלא ראה בעל התויו”ט דברי התוס’ הנ”ל בשני תירוציהם, אלא אולי יש לפרש שתלה גירסא זו בתרוצם הראשון של התוס’ שהזכרנו, שעל פיו אין זו אלא חומרא בעלמא. והגירסא המשמיטה ואינה מונה במשנה “ושהמית את האדם” בין הכשריו באדם היא על פי השיטה של התוספות בתרוץ השני, שלפיה יש כאן ממש פסול. אמנם, עיין עוד במ”ש בספר יד-דוד שביאר, דמאן דמחיק במשנה “שהמית אדם” ס”ל כדברי האומרים שאם עשה תשובה – כשר, ואם לא עשה תשובה – מן התורה פסול. וא”כ לא קשיא קושיית התוס’ הנ”ל, דלמא גברא לא חזי – שהרי בכל גוונא אמרה תורה: מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו עשה תשובה. ולכן מחקו במשנת בכורות “שהמית אדם”, דהמשנה סתמא קאמרא, אפילו לא עשה תשובה. אבל התוס’ יבמות (שם) סתם כרמב”ם, שאפילו עשה תשובה עדיין פסול הוא לנשיאת כפיים. לכן הוכרחו לתרץ, כמו שהבאנו לעיל.

-37-
אכן, בשו”ת בשמים ראש סימן שפז כתב לחלק בין פסול כהן רוצח לנשיאת כפיים לבין פסול לעבודה על פי דברי הספרי: שעשו נשיאת כפיים בגבולין כעבודה במקדש. וראיתי שכב’ ידידי הגאון ר’ גוליה פעלדער שליט”א ראב”ד טורונטו רבתי ציין בספרו יסודי ישורון מהדורא תנינא (חלק שני עמוד נ’) לדברים הנ”ל כיסוד לשיטה שאינו נפסל לעבודה ולנשיאת כפיים.

אמנם בתנא דבי אליהו רבה כתב: “וכהן העובד ע”ג המזבח שהרג את הנפש במזיד כולן יעברו ממלאכתן” (הרי שבמזיד – יש פסול). וביחוד הביא את דברי הזוהר בפרשת פנחס (במדבר ריד) “דקטל נפשא וגו’ פסול לכהונתא לעלמין” ולכן הוצרך הקב”ה לומר לפנחס הכהן: “הנני נותן לו את בריתי שלום”, ולולא מקרא מפורש זה, היה נפסל חלילה לכהונה.

ענין זה של פנחס, שהרג את הנפש וקנא לד’ צבאות, הוא יסודי לשאלה שלפנינו. ואולי יש להקבילו לגבורתם של בני פנחס, הלא הם הכהנים החשמונאים שקנאו קנאת ד’, ולחמו ביונים ובמתיונים כאחד. לכאורה יש ללמוד מכאן לכל לוחמי ישראל הקדושים שבכל הדורות.

אולם האם אנו יכולים ללמוד בעצמנו מפנחס לכל גבורי ישראל שבכל הדורות, או שמא מעצם הדבר שהוצרך הכתוב להכשירו לכהונה כנגד רינונם של ישראל, היכא דחידש הכתוב חידש, אבל אין אנו יכולים לדון גז”ש והיקש מדעתנו לכל הלוחמים שבכל הדורות.

אמנם, שני חילוקים בדבר: פנחס הרג נשיא בישראל, שלא נתחייב בבי”ד, ואנו מדברים בהורגי אויבינו מן העמים הבאים עלינו להרגנו, ומתחייבים בנפשם בבחינת רודף. זאת ועוד: מה שעשה פנחס הוא בבחינת הוראת שעה מדין “קנאים פוגעין בו” ואינו מן הדין, ולכן נקרא “הורג את הנפש”, והוצרך הכתוב לתת לו ברית-שלום. משא”כ בעניננו, שבמלחמת מצוה עסקינן, להציל ישראל מן הצר הבא עליהם, כמו שנברר לקמן.

הגאון ר’ גדליה פעלדער הנ”ל בספרו בפרק “כהן שהרג את הנפש” הרבה לברר אם פסול לעבודה על פי שיטות הראשונים והאחרונים, והביא מ”ש בס’ שערי-יוסף להגאון חיד”א על מסכת הוריות דף יג “נראה שכולם מודים לענין עבודה דחמירא, דכהן שהרג את הנפש, אפילו עשה תשובה לא יעבוד, דנשיאת כפים קילא טפי מעבודה וכו”‘. וברור עכ”פ שלכתחילה לא יעבוד, וכן נראים דברי הרא”ם בפרושו על התורה (שמות כא,יז) ולכך כיון גירסת התויו”ט דאיירי בדיעבד. וכן נראים דברי רש”י יומא פ”ב שאם התחיל בעבודה משלים אותה.

ה. הרג נפש – גם גוי במשמע
הלשון: כהן שהרג את הנפש, משמעותה כל נפש אדם, בין ישראל ובין שאינו ישראל. וכך דן להלכה מרן הראשון לציון הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ’ל בספרו משפטי-עוזיאל (מה”ת או”ח סימן ו’), שכן פסק הרמב”ם בה’ רוצח פ”א ה”א: כל הורג נפש אדם עובר בלא תרצח, ולא חילק בין אדם לאדם, ללא הבדל דת וגזע (ולא חלקו ביניהם אלא לענין מיתת בי”ד, ולא לדיני שמים). ועל כל אדם נאמר: שופך דם האדם וכו’ כי בצלם א-לוקים עשה את האדם. ועליו דרשו חכמים: חביב אדם שנברא בצלם (אבות פ”ג מי”ד). וכן מבאר התוספות יו”ט שם: שלכל אדם נאמר. וזה ברור מהמשך המשנה: חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, דהרישא איירי בסתם אדם, וחיבתו. וכן ביאר הרשב”ץ בביאורו במגן-אבות שם. וע”ע אבות דרבי נתן פ’ ל”ט. וכן באר הגאון בעל תפארת-ישראל בפיה”מ שם. וכן פירש הגאון יעב”ץ בפרושו לאבות שם, שאין לחלק בין ישראל לבין שאר האומות.

וכך עסקו רוב רבותינו לקיים הגירסא במשנה סנהדרין ד,ה: “לפיכך נברא אדם יחידי בעולם,
-38-
ללמדך, שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא”. ואין ספק אצלנו שזו הגירסא הנכונה, ולא כמו שהוסיפו בדפוסים אחרונים: “מישראל” – שהרי אדה”ר נקרא יחיד, ולא יעקב ובניו! וכך בדקתי הגירסא בכת”י מינכן (דקדוקי סופרים שם) וכן בכת”י קופמן ובכת”י פארמה וכת”י פארמה ג’ דה רוססי 984 ובמשניות דפוס נאפולי רכ”ב, אמנם בכת”י התימני המנוקד ירושלים 136 הגירסא כבכמה דפוסים לפנינו, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא. אבל יראה לע”ד שזה תיקון מאוחר, והדין עם כל הגירסאות האחרות. שאין לחלק בין איבוד נפש מישראל לאיבוד נפש סתם בכל הנוגע לדיני שמים.

וכן משמעות לשון הרמב”ם ה’ סנהדרין פי”ב ה”ג: “נפש אחת מן העולם” וכו’. אמנם עיין רמב”ם הל’ רוצח פ”א הל”ז, ששם הלשון “נפש אחת מישראל ובו”‘ וצ”ב. וכבר עמד על כך מרן הגר”ש גורן שליט”א בספרו משיב-מלחמה סימן א’ במאמר על “מוסר הלחימה לאור ההלכה”, וברר בהרחבה הנוסחאות השונות שבדפוסים ובכת”י שכתוב שם “מישראל”, ונסה ליישב הסתירה בנוסח הרמב”ם: ששם עוסק ב”עולם מלא” – עולם העתיד להתחדש – שבו יקויים: “יכירו וידעו כל יושבי תבל”. ובה’ רוצח עוסק בעולם הקיים, שנברא בששת ימי בראשית, והוא מתקיים בזכות ישראל ובכוח ישראל – כמו שדרשו חז”ל, והביא דבריהם רש”י בריש בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. עי”ש בכל דבריו של הרב גורן שליט”א שהכריע כגירסה “נפש אחת”, והכונה אפילו נכרי, עפ”י אבות דרבי נתן פל”א: “וכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא שנברא בעשר מאמרות 3 שכן מצינו בקין שהרג את הבל וכו’. הא למדת שאדם אחד שקול כנגד מעשה בראשית כולו”. אדם בעולם – ולאו דוקא מישראל, עי”ש שציין מה שידוע שבגמ’ לפנינו ב”ב יא,א הגירסא: מישראל, ובן בתנדב”א רבא פרק ו’ ובתנחומא מסעי, וחלוקי גירסאות בפרקי דר”א פמ”ח, ומסיק שיש לה לגירסת הרמב”ם בה’ סנהדרין, “נפש אחת מן העולם”, על מה שתסמוך. והביא עוד ראיות רבות ממחלוקת בן עזאי ור”ע בענין כלל גדול שבתורה (ירושלמי נדרים פ”ט ה”ב וספרא קדושים). דעת ר”ע: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול שבתורה, ודעת בן עזאי: זה ספר תולדות אדם. והאריך עוד בענין המאמר של חז”ל; “מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה” ועוד ברר שם בהרחבה, עמ”ש בכל דבריו, ואכמ”ל.

רבינו המאירי (סנהדרין נו,א וכן בבא קמא לז,א) הביא שאין לחלק בענין חומרת ענין שפיכת דמים בין ישראל לסתם אדם “ובלבד שיהא הנידון בן עמים גדורים בנימוסים ובדרכי דתות”, וכן כתב הסמ”ק ואמרו חכמים שלא לרצוח שום בר-קימא כלל וכלל.

אמנם, בפרישה על טור או”ח סימן קכח (הובא בס’ משפטי-עוזיאל שם *) העלה, שדין זה של כהן שהרג את הנפש הוא דוקא בהורג ישראל. וכ”כ בס’ שלמי-צבור בשמו, וכן סמך ע”ז בס’ מאמר מרדכי (להגאון ר’ מרדכי כרמי) שחילק בין גוי השומר ז’ מצוות בני נח ולבין מי שהופקר בעבירות אלו, וכן דעת שו”ת פני-מבין (או”ח סימן רלט) ועוד. וכבר דחה דבריהם מרן במשפטי-עוזיאל שם עפ”י דברי המכילתא משפטים במחלוקת איסי בן עקיבא וחכמים על הפסוק “וכי יזיד איש אל
-39-
רעהו”,שחכמים דרשו להוציא אחרים. איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכת דמים, ולאחר מתן תורה, לאחר שהוחמרו הוקלו? באמת אמרו: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וע”פ דברים אלו הסיק הגאון בעל צידה-לדרך שדין זה של כהן שהרג את הנפש הוא אפילו בכהן שהרג גוי, כיון שדינו מסור לשמים לא ישא כפיו. וכך הסיק מרן הראשון לציון הגרבצמ”ח עוזיאל זצ”ל להלכה, שאין לחלק בדין זה בין גוי ליהודי, וכל ההורג כל נפש הרי זה לא ישא כפיו.

העולה מדברינו להלכה: אין לחלק בדין זה בין ישראל לסתם אדם. ומה שאמרו רבותינו: כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, נאמר בין בנפש ישראל ובין בנפש כל אדם (וכך פוסק להלכה בפרי מגדים או”ח א”א ס’ קכח ס”ק נא).

ו. כהן שהרג במלחמה
1. הכהן אנוס
כהן שהרג נפש במלחמה בהיותו חייל ונתון לפקודת מפקדיו, ובסכנת נפשות בעצמו, גם בצבא זר ובמלחמות לא לנו, הוא לכל היותר אנוס, ויש לדון בו דין אנוס שהזכרנו לעיל דעת כמה מרבותינו שצדדו בו להיתר. כן יש לדון בו מצד הכלל שהגדירו חז”ל “דינא דמלכותא דינא”, הן מצד עצם התגיסותו לצבא, והן מצד שילוחו לחזית, אמנם יש גם יוצאים מן הכלל, המצטרפים למורדים במלכות, וגם שם יש לדון. ברור שבשעה שכבר נמצא בקשרי הקרב והמלחמה, בין כחייל בצבא סדיר, או אפילו כפרטיזן או כמורד, כאחד מצבא של מורדים-במלכות, שאם יפרוש מהם יש סכנה שיהרגוהו ובודאי יענישוהו – שאין לך אונס גדול מזה.

ואכן בשו”ת האחרונים שהזכרנו, ובראשם הפר”ח, פסקו: רשאי ורשאי לשאת את כפיו. כך פסקו כמה מגדולי רבותינו האחרונים: עיין בס’ כתר-כהונה, נזר-הקודש להגרזצ”ד רופמאן זצ”ל, שיצא לאור בירושלים לפני כששים שנה, מה שכתב בענין אונס בע”ז (שם דף טו ובהערה ט’ שם בשם ברכ”י), וביחוד מה שכתב בענין אונס בשפיכות דמים (שם עמוד יב סימן ג’ סי”ק ב’), ומ”ש שם בענין מל תינוק ומת “דאיכוון לשם מצוה”. אמנם בדין אונס לחיל בצבאות זרים כבר האריכו גדולי רבותינו האחרונים. עי”ש, שיש שהחמירו, ומתוך כך צדדו להשתדל לשחרר כהנים ממערכות המלחמה. וכן ראיתי שכתב מרן הגרי”א הרצוג זצ”ל. וראה כל המקורות שהזכיר בענין זה בס’ יסודי ישורון הנ”ל חלק שני עמוד נא (מהדורה תנינא – מערכת נשיאת כפים). והביא מה שנשאל בענין זה בעל דרכי- תשובה, ופסק שאם עשה תשובה ישא כפיו (שו”ת תפארת-צבי סימן לו). וכתב “וגם פוסקים אחרים (תל-תלפיות תרע”ה) מתירים לחיל כהן שמשתתף בקרב לשאת כפיו, דמטעם דינא דמלכותא דינא מוכרח לצאת לחזית. ובמקום זה אינו רוצח דמטעם “הבא להרגך השכם להרגו”. וכן נראה מדברי המרדכי גיטין פ”ז, דכהנים הלכו למלחמה, ועוד דהרי בקדושין כא איבעיא להו “כהן – מהו ביפת תואר” ? משמע דהיו הולכים למלחמה. והחשמונאים שהיו כהנים הלכו למלחמה. ראה שם ביסודי-ישורון שמזכיר מ”ש הרב הכולל ד”ר הערץ זצ”ל לחייב גיוס לצבא אנגלי’, עי”ש בכל דבריו, וביחוד מה שהזכיר דברי הברכי יוסף הנ”ל (אבהע”ז סי’ ו’ סעיף ו’) בשיטת המרדכי שהזכרנו, ומה שהעלה בזה בשו”ת חבלים-בנעימים להגאון מהרי”ל גרויבארט זצ”ל, ועוד.

אמנם, עיקר הראיה של מרן הגרי”א הלוי הרצוג זצ”ל לפטור כהנים מגיוס ליחידות קרביות היתה מדברי הרמב”ם ה’ שמיטה ויובל פי”ג הי”ב: לפיכך הובדל זה השבט מכל דרכי העולם לא
-40-
עורכין מלחמה כשאר ישראל וכו’, עיי”ש ביסודי-ישורון בדבריו. ושם דן גם בשאלה שהזכרנו. ופשוט אצלו שיש איסור להרוג גם עובדי ע”ז, כמפורש במכילתא. והוא מחלק בין גזירת גיוס, שחייבים גם ישראל היושבים בין האומות, לבין התנדבות, שמסתפק בה, ואכמ”ל.

2. הכהן מצווה
אמנם כפי שהעיר בס’ יסודי-ישורון שם, הרי מפורש בספרי על הפסוק: “לכל מטות ישראל תשלחו לצבא” (במדבר לא) – לרבות 4 שבט לוי, הרי דהיו יוצאין למלחמה. והעלה, שאולי במלחמת מצוה היו יוצאין, שהרי אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה (רמב”ם, פ”ז מה’ מלכים ה”ד ועוד עי”ש). והזכיר מה שפסק בענין זה מרן הראשל”צ הגרבצמ”ח עוזיאל זצ”ל, שחייבים הכהנים להתגייס, ושמצוה עליו לעמוד בעורכי המלחמה ולהגן על פליטתנו ועל כבוד ארצנו. ואין הוא עושה אלא מצות ה’, והרי הוא בכהונתו השלימה ככל בני אהרן לשאת כפיו ולברך את עם ה’. והביא ראיה מדברי הספרי הנ”ל.

בעל גנזי הספרי, הנספח לפרוש רבנו הלל על הספרי (הוצ’ ידידנו הגר”ש קולדצקי שליט”א) חילק בין מלחמת המלך לבין מלחמת הציבור. חובת הכהן להשתתף במלחמות המלך, דהיינו מלחמת הרשות, שלוחם כדי להרחיב גבול ישראל, דמלך יכול לשלוח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי החיל וכו’ (רמב”ם ה’ מלכים פ”ד ה”ב ופ”ה ה”א). ומטעם זה מחוייבים גם הכהנים. אלא שהם פטורים מחיוב מלחמה שיש על הצבור הישראלי, וזה שכתב הרמב”ם: דשבט לוי פטור מחובת מלחמה דמלך. ועוד עי”ש ביסודי-ישורון מה שהעלה בשיטת מחלוקת הרמב”ם והראב”ד, אם השתתפו בני לוי במלחמת מדין (הל’ מלכים פ”ב ה”ט) וחלקם בביזה, ומה שחלק בין דין מלחמת המלך ומלחמת הציבור. ואמנם יהיה זה תלוי במחלוקת רבותינו זו. ראה מ”ש החזקוני: שלכן השתתפו בני לוי במלחמת מדין מפני “שכונתם לרעה היתה תלוי’ לכל ישראל, כמו שנאמר צרור את המדינים וכו’ כי צוררים הם לכם”. עי”ש בכל דבריו.

3. תשובת הגר”ע יוסף שליט”א
והנה, אחרי שכתבתי יסודות הברור דלעיל – נודעתי, שכבר נשאלה שאלה זו מאת מרן הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף שליט”א בענין כהנים חיילי צה”ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים, ירדן וסוריה במערכות ישראל ופגעו והרגו מחיילי האויב, האם דינם ככהן שהרג את הנפש שאינו נושא כפיו לברך את ישראל. והשיב מרן שליט”א ונדפסו הדברים בספר יחוה-דעת חלק שני סימן יז, והאריך להביא רוב המקורות שהזכרנו לעיל, מצד שוגג ואונס ופסול לעבודה ודין מצוה, ודעות רבותינו הראשונים והאחרונים לחלק בין הורג ישראל להורג גוי. וצידד: שבסתם גוי שאין ידוע אם מקיים שבע מצוות בני נח, אין לפסול הכהן שהרגו מנשיאת כפים. מסקנתו להתיר נשיאת כפים לכהנים-חיילים שהשתתפו בקרבות ישראל מבוססת על שתי נקודות יסודיות:

-41-
א. האונס – ע”פ מ”ש הפרי-חדש הנ”ל, שהסכים עמו בספר בית-מנוחה, ואפילו מי שאנסוהו להרוג חבירו שהוא ביהרג ואל יעבור, דמאי חזית דדמא דידך סמיק טפי (רמב”ם ה’ יסודי התורה פ”ה וטוש”ע יו”ד סימן קפז), בכל זאת לא נפסל מנשיאת כפים, כיון שאנוס הוא לא נפסל על ידי כך. וכ”ש כאן.
ב. המצוה שעושים חיילי צה”ל שעומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים: לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד אנשים ונשים וטף, שהוא כמו שפסק הרמב”ם (פ”א מה’ מלכים ה”א): שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה, ואם כן בודאי שאין ספק, שכהנים אלו כשרים לנשיאת כפים.
עי”ש בכל דברי הגאון הראשל”צ בס’ יחוה-דעת הנ”ל, ומה שבירר ממ”ש בדברי הימים שאמר ה’ לדוד “דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית וכו”‘, ומ”ש לחלק בין מלחמות דוד, שכללו שיסבב על ידיו ענין הריגת נוב עיר הכהנים וכו’. וציין לדברי הילקוט שמעוני שמואל ב’ (רמז קמה) ולפרוש הרלב”ג מלכים א’ כז,נא ואכמ”ל. ומסקנתו לחלק בין מה שכתבו האחרונים (והזכיר שם בבקיאותו המופלאה כמה וכמה ספרי תשובות האחרונים שטפלו בנושא זה כגון שו”ת צבי תפארת ושו”ת לבושי מרדכי ועוד ועוד) שדברו לפי מקומם ושעתם, שהיו יהודים בצבאות שני הצדדים וכו’, משא”כ כאן במלחמת מגן זו ששמו נפשם בכפם, לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל ולקדם פני האויב. אדרבה, ראוי לומר להם: תחזקנה ידיהם ויישר כוחם- וסיים: והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאת כפים מפי עליון, ויקויים על ידם: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם”.

נותר לנו להוסיף ולברר ע”פ מסקנתו של כב’ הגר”ע יוסף שליט”א, אם דבריו שהתיחסו למלחמות מצרים ירדן וסוריא במלחמות ישראל הקודמות, שהוגדרו על ידו כמלחמות מגן, שרירות וקיימות כלפי מלחמת לבנון – הן מצד הגדרתה כמלחמת מצוה עפ”י דברי הרמב”ם “מיד צר הבא עליהם”, והן מצד הסמכות שקבעה את הצורך לצאת למלחמה זו ואת דרכי ניהולה. והרי יש שהתיחסו למלחמת לבנון כמלחמה מיותרת ר”ל וכשפיכות דמים סתם, ואנו מה נענה אבתרייהו.

ז. מלחמת שלום הגליל – מלחמת מצוה
1. דברי הרבנים הראשיים: הגראי”ה קוק והגריא”ה הרצוג זצ”ל
מרן הרב הראשי הגאון מוה”ר יצחק הלוי הרצוג זצ”ל (תחומין ד עמ’ 21-19) הגדיר מלחמת מצוה וחובה עפ”י כמה טעמים: א) מצות כבוש הארץ שהיא מ”ע מן התורה לפי דעת הרמב”ן וכו’, והאריך לברר שיטת הרמב”ם, עי”ש. ב) עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. “אומר אני שמלחמה זו שלנו היא עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו, והלא אין הרמב”ם מתנה – בד”א שבאו עלינו להשמידנו, אבל וכו’ לגרשנו, אין זו מלחמת מצוה. הרי שבכל האופנים זוהי מלחמת מצוה וכו’, שמגמתם היא לא לתת לנו שם ושארית בארץ וכו’. וע”כ יש למלחמה זו (הדברים נכתבו לגבי מלחמת השחרור) דין מלחמה של עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו, והרי זו מלחמת מצוה, ובמלחמת מצוה אין צריך אלא צו המלך”.

-42-
אכן, באמת זוהי נקודה מרכזית בדיוננו, אם יש לממשלת ישראל דין מלך לגבי שאלה זו של הצלת כלל ישראל. מרן הגראי”ה קוק זצ”ל בתשובתו הידועה בס’ משפט כהן (סי’ קמז סעיף כב) שכתב להגאון רמ”ד פלוצקי זצ”ל: “וחוץ מזה, נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג”כ במה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלו הזכויות של המשפטים, ליד האומה בכלל”. וע”ז כתב מרן הרב הרצוג זצ”ל: “אומר אני: שכל שאין ניתנת לו המלכות לעולם, אין צריך שיהיה מבית דוד, ומלך שאינו מבית דוד אינו טעון משיחה בשמן המשחה, והמלך אין כחו אלא מן העם שנבחר ע”י העם. ויש לנו לאמר שהעם כולו, ועיקר עם ישראל הם היושבים בא”י כנ”ל (הכונה לדברי הרמב”ם הידועים בפיה”מ להוריות), יש לו הסמכות של המלך בנוגע לעניני האומה. וכיון שהרוב הגדול והמכריע מכריז על מלחמה זו ה”ז כצו המלך, ויש בידו לכוף וכו’. עכ”פ לא גרע כוחם של הממנים כולם ביחד, מכח מי שנתמנה על ידם”. וחילק ממנוי דיין מומחה, שהם יכולים למנות אבל לא לסמוך, משא”כ בענין דידן, “כל ישראל ראויים למלכות” (משנה הוריות פ”ג וירושלמי שם). ולא יגרע כוחו של העם כולו מכוחו כשאין מלך בישראל, ולא נאמר בשום מקום שרק מלך ממלכי בית דוד יכול להוציא למלחמת מצוה וכו’. עי”ש בכל דבריו, שדן בהבדיל שבין פקו”נ למלחמת מצוה ובדין “למעוטי נכרים דלא ליתו עלייהו”, ומזכיר הצלת ישראל מסכנת כיבוש במלחמת מצוה.

העולה מדברי מרן זצ”ל: מלחמת ישראל בימינו היא בגדר מלחמה של מצוה. המדינה רשאית “להכריח על הגיוס”, ואין נ”מ אם המלחמה היא בתוך שטחי א”י או גם בחו”ל – אם מטרתה הצלת ישראל או מניעת כיבוש א”י על ידי העמים. ברור, איפוא, שכהנים שגויסו למלחמה כדין, הרי הם בגדר לוחמי מלחמת מצוה, וכשרים לדוכן – הן מצד היותם אנוסים במצות המדינה, והן מצד היותם מקיימי מצוה.

אמנם עדיין אנחנו צריכים למודעי: ראינו שדנו גדולי הדור בדבר מלחמת לבנון, הן מצד היותה מלחמה יזומה מצד מדינת-ישראל, והן מצד שאלת היציאה מעבר לגבולות הארץ. יש גם לחקור בדבר שאלת הגבולות: היכן בתוך שטח לבנון עובר גבול החלוקה של באי הארץ. מצד עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. הרי זה הרבה יותר מ”למעוטי גויים דלא ליתו עלייהו”, כדברי הגמ’ סוטה מד,ב: ב”אמר רבא מלחמות יהושע לכבוש – דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה (פירש”י: שנלחם בארם-צובא להוסיפה על א”י, ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד) – דברי הכל רשות. כי פליגי למעוטי עכו”ם דלא ליתי עלייהו – מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות”. אמנם מטרתה המוצהרת של מלחמת לבנון היתה “שלום הגליל”, אך מטרתה המוסתרת היתה “שלום א”י כולה”, למנוע מאויבינו, אנשי אש”ף, לבוא על יושבי הגליל וכל א”י. כמו”כ בקשו ראשי ממשלת ישראל להביא לשלום עם עוד מדינה ממדינות ערב, דבר שישיב שלומם של כל בני א”י. והרי זה לכאורה בגדר מלחמת מצוה, שאין זו מלחמת כבוש מחוץ לגבולות הארץ סתם, ואפילו לא מלחמת כבוש בשטחים שהם בתוך גבולות הארץ, אלא ענין הצלת נפשות של כלל ישראל, ומלחמה שהוכרזה ע”י “מלך ישראל” – שזה כחה ההלכתי של ממשלת ישראל לפי דעתם של מרנן הרבנים הראשיים, מרן הגראי”ה קוק זצ”ל ומרן הגראי”ה הרצוג זצ”ל שהבאנו לעיל.

2. דעת הרב הראשי הגר”ש גורן שליט”א
וראיתי למרן הרב הראשי הגר”ש גורן שליט”א שדן בהרחבה בשאלה זו של מלחמת שלום
-43-
הגליל לאור ההלכה במאמרו ב”הצופה” (גליון עש”ק פ’ מטות-מסעי התשמ”ג) וכן בשאלה היסודית “עד היכן ועד מתי נמשכה מלחמת מצוה”. ותורף דבריו: עפ”י דברי מרן בעל חזון-איש בה’ ערובין סימן קיז אות א’, שכל מלחמה ואפילו מלחמת הרשות היא של כל העם כולו, ואז יש “דין מחנה” כלשון החזון-איש: “אבל שפיר י”ל דאין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל, ועפ”י מלך ושופט שבדור או עפ”י סנהדרין במלחמת הרשות”. והסיק מכאן הגר”ש שליט”א, שכל מלחמה שבדורנו היא מלחמת כל ישראל, ולכן אין פיקוח נפשם של יחידים דוחה פקוח נפשו של כל ישראל, כי נצחון של ישראל בכל מלחמה, אפילו במלחמת הרשות, דינו כדין פקוח נפש של העם כולו. וחידש, שאפילו לגבי מלחמת רשות, שעליה צריכים לקבל רשות מסנהדרין גדולה, וי”א שגם צריכים לשאול באורים ותומים או שצריכים הסכמת נביא, אבל לאחר שנכנסו בקשרי המלחמה, מוטלת מצוה על כל ישראל להשתתף בה כדי להביא לנצחון ישראל וכו’. עי”ש בכל דבריו, וביחוד מ”ש להבהיר, שאפילו מלחמת רשות שהיה בתחילה מקום להתנגד לפתיחת המלחמה, אלא שהרשות העליונה שהיא המלך או השופט שבדור (בהסכמת הסנהדרין), החליטה לצאת למלחמה, גם היא בדין פקוח נפש של העם כולו, ודוחה הוא פקוח נפשם של יחידים.

אמנם, כשאין לנו סנהדרין לכאורה אין לנו דין מלחמת רשות בימינו, והדבר צ”ע מיוחד, ואכמ”ל. אלא, שבאמת, כמו שכתב הגר”ש בעצמו, במלחמת לבנון אין לנו צורך לדון מלחמת רשות, כי היא כמלחמת מצוה מכמה צדדים: מדין נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו’ בעיירות הסמוכות לספר אפי’ ליטול את התבן ואת הקש יוצאין ומחללין עליהם את השבת (ערובין מה,א ותוספתא ערובין פ”ב). ודין זה נוהג גם בימינו, כמו שפסק בפרוש בטוש”ע או”ח סימן שכט סעיף ו, וביחוד מ”ש שם בהגהת הרמ”א בשם או”ז שנוגע ממש לעניננו: “ואפי’ לא באו עדיין, אלא רוצים לבוא”.

הגר”ש הוסיף לחקור בהגדרתה של מלחמת לבנון כמלחמת מצוה מצד ארבעה דינים:
א. הצלת ישראל הנמצאים בסכנה (סנהדרין עז,א – רמב”ם פ”א מהלכות רוצח הי”ג).
ב. דין השבת אבידת גופו ונפשו בגדר “והשבותו לו”, כמו שנ’ בסנהדרין שם.
ג. מצות הלחימה עצמה “אל ירך לבבכם” וכו’.
ד. סמכות המלך והמצוה לשמוע לו, כמו שנאמר לגבי יהושע: “כל איש אשר ימרה את פיך וכו”‘.
והזכיר דברי מרן הגראי”ה קוק זצ”ל שהזכרנו לעיל “וכל שמנהיג את האומה דין הוא במשפטי המלוכה שהם כל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמדם עם כו”‘ (עי”ש במשפט כהן סי’ קמד וכן דברי מרן הרב הרצוג זצ”ל שזכרנו וכן משתמעת דעת החזון-איש זצ”ל). והסיק שם, שכל התנאים מתקימים במלחמת שלום הגליל. ואע”פ שחקר אם לדעת הרמב”ם נוהגת מלחמת מצוה בזה”ז, הסיק שמ”ש בס’ המצוות (עפ”י גירסות ונוסחאות הגאון ר’ חתם הלר זצ”ל) להצריך גם במלחמת-מצוה כל התנאים שהזכרנו, ושנוהגת רק בפני הבית, לא מתיחס למלחמה מסוג של “עזרת ישראל מיד צר”, מכל הטעמים שהזכיר. ומסקנתו “אבל בכל הנוגע לפתוח את המלחמה, ברור ללא פקפוק” שהיתה זו מלחמת מצוה, ואסור היה לחשות מכיוון שמלחמת מצוה דוחה פיקוח-נפש, ומשום שיש במלחמה כזו משום פקוח נפשו של העם ושל הארץ בטח וכו’, כמו שהיה אצל דוד בשטחים של חמת וקעילה עי”ש בכל דבריו, וברור שלדעתו, אם כי יש בדבריו מקצת
-44-
הסתיגות לגבי צורת המשך והתרחבות המלחמה בלבנון, הרי מאחר שנפתחה בדין וע”י מי שהסמכות היתה בידו – ודאי שהחילים חייבים להמשיך להלחם בה כדין מלחמת-מצוה. הרי: הכהנים שביניהם ראוי שימשיכו לשאת כפיהם ואין כאן שום בית מיחוש כלל.

אמנם בס’ תחומין הנ”ל (כרך ד’ שנת תשמ”ג) דן הגר”ש ישראלי שליט”א בדבריו, וחולק על דעתו, בכמה פרטים ידועים, בייחוד לגבי מ”ש הגרש”ג שליט”א בשיטת הרמב”ן. והאריך לחלק בין מלחמה בתוך גבולות א”י וחוצה להם, ובמ”ש ה”משך-חכמה” בענין מלחמת מדין. וכן הסביר דעות הרמב”ם והרמב”ן בענין הנחת רוח רביעית לאויבים לסגת דרכה. בכל אופן גם הוא מסכים באופן עקרוני: “המלחמה במחבלים וכו’ היא מלחמת מצוה המוגדרת ברמב”ם עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם שאין צורך בקבלת רשות מסנהדרין על כך”.

ח. הסיכום להלכה
נמצאנו למדים: הדין ברור שהכהנים שהשתתפו בלחימה זו ובכל התפקידים המוטלים עליהם לשם בטחון ישראל ע”י המוסמכים לכך, ועפ”י פקודות שהם מקבלים ללא חריגה אישית ויוזמה עצמית, מצוה גדולה הם עושים ויתברכו מן השמים. ובודאי שהם כשרים לנשיאת כפים, והמברכים יתברכו.

* עי’ בהערת ר”ח אלבעק לספר האשכול שבמהדורתו, ח”א עמ’ 44 הע’ ו’. – הערת המערכת
1 לכאורה, מהמשך הנבואה: “רחצו הזכו. הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע” משמע דתשובה מהניא כמו שאמר ר”ע אשריכם ישראל וכו’ מי מטהר אתכם אביכם שבשמים.
2 בדקנו בכתבי היד וצלומיהם אשר בספרית הרב גולדשטיין בבית “אריאל” שבירושלים, ומצאנו כי בכת”י המפורסמים של המשנה כגון כת”י קאופמן כת”י פרמה וכת”י פריז וכן במשניות נאפולי רנ”ב עם פיה”מ לרמב”ם לא נמצאות מלים אלו – “ושהרג את האדם.. אמנם בכת”י בניקוד לפי מסורת תימן כת”י ירושלים 136 HEB4” מצויה גירסא זו.
3 אמנם, לכאורה כאן מפורש שהכונה לעולמנו הקיים ולא כדברי הגר”ש שהבאתי לעיל. וצ”ע.
* בדפוסי הטור שלפנינו חסר בפרישה, וכנראה זוהי השמטת הצנזורה. אולם בהוצאת הדרשה והפרישה שנקרא בשם בית-ישראל (ברלין. תקכ”ז) נמצא קודם מחודש מז (ד”ה משום דאיתקש): “כהן שהרג את הנפש כו’ נ”ל דר”ל ישראל שהרי הראיי’ דמייתי ידיכם דמים מלאו בהורגי ישראל”. – הערת המערכת
4 אמנם בספרי עם הגהות הגר”א שלפנינו הגיה הגאון: להוציא שבטו של לוי, והעיר היסודי-ישורון שנראה בגרסת דרמב”ם היתה כגירסת הגר”א, וצ”ע.