מכירת נשק לגויים

הרב יעקב ורהפטיג

ראשי פרקים

א. טעם נוסף לאיסור: השחתת העולם
ב. מדוע לא הסתפקו בטעם “לפני עיור”?
ג. איסור לפנ”ע כלפי גוי הוא מדרבנן
ד. מכירת נשק לגויים אסורה רק מדרבנן

א. טעם נוסף לאיסור: השחתת העולם
על התופעה שיצוא הנשק למדינות העולם הפך להיות ענף כלכלי חיוני למדינת ישראל עמד כבר הרב יעקב אפשטיין במאמרו “יצוא נשק” בתחומין יא עמ’ 417-409. שם פורסמו גם חילופי דברים בין אחי, עורך הקובץ, הרב איתמר ורהפטיג, לבין מחבר המאמר.

הדיון העיקרי בנושא נסוב על שאלת איסור לפני עוור, בין אם הוא מדאוריתא ובין אם הוא מדרבנן. מחבר המאמר העלה גם את נימוקו של רש”י במס’ ע”ז, שהאיסור למכור נשק לגויים הוא משום חשש לגרימת נזק ליהודים בגולה.

טעם נוסף לאיסור המכירה עולה מדברי הרמב”ם בפירוש המשניות ע”ז פ”א מ”ז על המשנה “אין מוכרין להן דובין ואריות, ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים”, וז”ל:
כל דבר שיש בו נזק לרבים, כגון כל כלי המלחמה וכלי העינוי כגון שלשלאות וכבלים וקולרין. וכן אין מתקנין להם כלי המלחמה, ואין משחיזין להם חרבות ורמחים ודומיהם, כדי שלא לעזור למשחיתים בעולם להשחית.

דהיינו, טעם האסור הוא, כדי שלא יבואו לידי השחתת העולם.

ביד-החזקה לא נתן הרמב”ם טעם לאיסור, וז”ל בהל’ ע”ז ט,ח:
כשם שאין מוכרין לעובד כוכבים דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודת כוכבים, כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות וכלי זיין וכבלים ושלשלאות.

מסמיכות איסור מכירת כלי זין, המשמשים לשפיכות דמים, לאיסור מכירת דברים המסייעים לעבודה זרה, משמע לכאורה, שדעת הרמב”ם כדעת הריטב”א (ע”ז טו,א) שהאיסור הוא משום לפני עיור, שהרי בני נח אסורים הן בשפיכות דמים והן בעבודה זרה. אולם נראה להוכיח שאין הדבר כך.

הגמ’ בע”ז ו,א מסתפקת מהי סבת האיסור לשאת ולתת עם הגויים ג’ ימים קודם אידיהם, האם משום הרווחה – שילך ויודה לעבודה זרה שלו, ויעבור הישראל על “לא ישמע על פיך” (רש”י), או מצד שיקריב הבהמה לע”ז, ועובר הישראל על ” לפני עור לא תתן מכשול”. בפירוש המשנה
-241-
הראשונה של מס’ ע”ז כתב הרמב”ם: “ואסרנו שישאל מהן או ילוה מהן, מפני שהם מודים לעבודתם על כך, ויהיה הוא הגורם להודות לעבודה זרה.” הרי שהרמב”ם תפס כעיקר את טעם ההרווחה ולא את טעם לפני עור.

וכן נראה להוכיח מדבריו בהל’ רוצח ושמירת הנפש פרק יב. סדר הדברים בהלכות יב-יד כך הוא:
יב -“אסור למכור לגויים כל כלי מלחמה… ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים.”
יג -“וכשם שאסור למכור לגוי כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי.”
יד -“כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטים, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו. וכן כל המכשיל עור בדבר… הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול.”
יש שהבינו (ראה משפט-המלוכה, לה”ר יהודה גרשוני) שהטעם שמנה בהלכה יד (לפני עיור) הוא גם הטעם לנאמר בהלכה יב. ואם כן, איסור מכירת כלי מלחמה הוא מטעם לפני עיור. אולם נראה, שאדרבה, מדהפריד בין הלכה יב – שבה דן במכירת נשק לגוי, ולא הזכיר בה אלא ענין נזק לרבים, ולא רמז ללפני עיור – לבין הלכה יד, שבה דן בישראל, משמע שהאיסור בהלכה יב אינו מטעם לפני עיור.

בשדי-חמד (מערכת ואו כלל כו אות יז) הביא בשם שואל-ומשיב (מהדו”ב ח”ב סי’ סב) שהרמב”ם השמיט את דין “לא יושיט כוס יין לנזיר”, ובשד”ח העלה שמא לדעת הרמב”ם אין איסור לפנ”ע כלפי בני נח. אמנם הוא דוחה זאת, שהרי בהל’ איסורי-ביאה כב,ו אסר הרמב”ם מסירת בהמה לגוי משום לפני עיור. הרי דגם הוא לא הבין בהל’ רוצח יב,יב, אסורה מכירת כלי זין לגוי משום לפנ”ע, אף שהזכיר את הלכה יד גבי לפנ”ע בישראל.

הטעם לאיסור מכירת כלי נשק לגוי יכול להיות אם כן, או כדברי רש”י, החושש שמא יפגע ישראל; או כדברי הרמב”ם בפיהמ”ש, החושש להשחתת העולם.

ב. מדוע לא הסתפקו בטעם “לפני עיור”?
ועדיין יש להקשות, מדוע נדו הרמב”ם ורש”י מהטעם המפורש לכאורה בגמ’ (ע”ז ו,א לגבי מסירת אבר מן החי לבן נח) “לפני עיור לא תתן מכשול”? הריטב”א הקשה כן על הגמ’ המחפשת טעם לאיסור, ותירץ שבעיית הגמ’ היא: האם גם משום הרוחה או משום לפנ”ע לחוד, “אבל לפנ”ע לכולי עלמא חיישינן, ואיסור תורה נמי הוא.”
בעבודת-עבודה להר”ש קלוגר עמד על דברי רש”י במשנה (טז,א ד”ה בימה) מדוע לא הזכיר את הטעם “לפני עיור”. ותירץ, שרש”י אמר את טעמו רק בסיפא של המשנה – “אין בונין עמהם בסילקי גרדום איצטדייא ובימה” – שלגבי איסור לפנ”ע הם כחד עברא דנהרא, שהרי הגוי בונה בעצמו, ואז לא קיים איסור לפנ”ע. לכן הוזקק רש”י לטעם “כדי שלא יתפש ישראל שם”.

אולם כבר תפס עליו בספר סדר-יעקב, דהא גם בדף טו,ב ד”ה שלשלאות כתב רש”י כן – “וכל הנך משום דלא ליזקו בהו ישראל”, ושם הרי מדובר על איסור מכירת כלי זין לגוי. עוד דחק לפרש שרש”י לא הביא את טעם לפנ”ע משום שכאשר מלכות הורגת על פי דיניהם אין בזה לפנ”ע כיון שדינא דמלכותא דינא, וכל מה שנותר כטעם לאיסור מכירת כלי זין הוא איפוא החשש לחיי ישראלים. נימוק זה הובא כבר ע”י המאירי, והוא עצמו דחה, שדינא דמלכותא אינו שייך אלא
-242-
בעניני ממון. ועוד דחה זאת בס’ סדר-יעקב, כיון שדברי רש”י “כל הנך” משמע שאיסור המכירה לגוי חל גם כאשר לא מדובר במכירה לצורכי דין ומשפט שלהם. על כן הוא מתרץ, שרש”י הביא את טעם הצלת ישראל לצורך המקרים שבהם אין איסור לפנ”ע. אולם גם תירוץ זה הוא דחוק, דשבקו רש”י והרמב”ם הטעם העקרי, שהוא מן התורה, והביאו טעמים אחרים, שבפשטות אינם מה”ת.

ג. איסור לפנ”ע כלפי גוי הוא מדרבנן
נראה לי ליישב את הקושיה ע”פ דברי שו”ת פני יהושע יו”ד סי’ ג. הוא דן במכירת תרנגולים לגוי, כשידוע שהגוי מסרסן, ומיקל בכך משום שאף אם בני נח אסורים. בסירוס, מכל מקום לאחר מתן תורה איסור לפני עיור בבן נח אינו אלא מדרבנן. לאחר מתן תורה, עמד הקב”ה “וימודד ארץ” – ראה ז’ מצוות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום, וכיון שכך “ראה ויתר גויים” – עמד והתירן להם (ע”ז ב,ב). ראייתו היא מהאפשרות שמעלה הגמ’ שמכירת כלי זין לגויים אינה אסורה משום לפנ”ע, אלא משום הרווחה.

אמנם בשדי-חמד (מערכת וא”ו כלל כו אות כב) האריך לחלוק על דברי פנ”י הנ”ל, דהא מצינו בכמה מקומות שבני נח מוזהרים על מצוותיהם, וקשה להניח ש רק מדרבנן הוא. וכן הרמב”ם בהל’ מלכים פ”ט הביא דיניהם, ולא רמז ל”התירן” זה. אולם המעיין ברש”י ע”ז ו,א יראה בעליל שדברי פנ”י נכונים לפחות בדעת רש”י. רש”י כתב שם בד”ה ולפני עור: “ונהי דאמרן עמד והתירן, מיהו אל יעברו על ידיך, שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן, ואע”פ שאין להם שכר בקיומן. ואהכי קא עבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול.” ופירושו: לאחר מתן תורה אין עוד בני נח מצווים במצוותיהם, ועל כן איסור לפני עיור כלפיהם אינו אלא מדרבנן, משום חשבון העתיד, שעתידים הם ליתן את הדין.

ואפשר לומר כך גם בדעת הרמב”ם. הוא אמנם לא רמז לכך בפ”ט מהל’ מלכים, אבל זהו משום שמעמדם של הגויים כאינם מצווים ניתן להם רק כעונש, שייחשבו רק כאינם מצווים ועושים. אבל יש בכך נפקא מינה לישראל, שבבואו להכשיל בן נח בעבירה אין הוא מכשיל את מי שמצווה, אלא את מי שאינו מצווה, והאיסור בכך הוא רק מדרבנן.

ד. מכירת נשק לגויים אסורה רק מדרבנן
אם כך, תתורץ קושייתנו אמאי נקטו רש”י והרמב”ם טעמים אחרים לאיסור מכירת נשק לגויים (שמא ינזק בהם ישראל; או השחתת העולם) ולא נקטו טעם לפני עיור משום שלפני עיור כלפי גוי אינו אסור מן התורה.

גם הטעמים שהביאו רש”י והרמב”ם אינם טעמים לאסור את המכירה מדאורייתא, ואם כן איסור המכירה הוא מדרבנן, ונפקא מינה למקרים של ספיקות. והרי בנידון דידן לא חסרים ספיקות, כפי שהעלה הרב אפשטיין במאמרו הנ”ל (אפשרות הרכישה מספקי נשק אחרים; מוצרים המשמשים גם לצרכים שאינם קשורים למלחמה; נשק המשמש להגנה; סיוע לישראל; מכירה למדינות השומרות על החוק והסדר; ועוד).

כיון שהדבר אסור רק מדרבנן ניתן להקל בנידון דידן גם מטעמים כלכליים. כך מצאנו בדברי הרא”ש (ע”ז פרק א סי’ א) שבימינו נוהגים לשאת ולתת עם הגויים גם סמוך לימי אידיהם “כיון ם
-243-
דעיקר פרנסתנו מהם, ואנו נושאים ונותנין עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה.” הדבר מתאפשר בעיקר משום שהאיסור הוא מדרבנן, שבו ניתן להקל במקום הפסד מרובה. כמובן, אם נדע בבירור שיש בדבר סכנה ליהודים שינזקו מכך, אז יש לאסור, וכדברי רש”י הנ”ל. ואולי קרוב הדבר להיות אסור מהתורה, משום חובת הצלת יהודים המוטלת עלינו.

עם ההיתר על פי שיקול דעת הלכתי כנזכר לעיל, אין להוציא מהחשבון כל חשש לחילול השם העלול להתעורר כאשר עם ישראל שזכה, לאחר אלפי שנות רדיפה והרג, להקמת מדינה משלו בחסדי ה’, מרבה רציחה והרג בעולם באמצעות כלי נשקו הנמכרים לגויים, ולאו דווקא למתוקנים שבהם.

יהי רצון שבמהרה נגיע לימי “ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו ב).