מילת גוי בתקופת לימודיו כמועמד לגיור

הרב יעקב ורהפטיג

ראשי פרקים

א. האם מותר למול גוי?
1. כסף-משנה: מותר רק לשם גיור
2. ש”ך: מותר גם לא לשם גיור
ב. האם מותר למול גוי או מצוה למולו?
ג. מהי המצוה שמקיים הגוי במילתו?
ד. מילתו של בן ליהודי ולנכריה
ה. מילתו של בן המתגיירת
ו. ברכה
ז. הטפת דם ברית
ח. סיכום

אם ובנה הגיעו ללמוד באולפן גיור, כשמטרתם היא להתגייר בסיומם של הלימודים. במסגרת זו נדרש שהבן יתחנך בבית ספר דתי. אולם כל עוד לא נימול הבן הרי הוא מתבייש מחבריו, ואף מתאפק מעשיית צרכיו עד בואו הביתה. בבוא היום, כשגיורו יאושר יערכו לבן מילה על חשבון המדינה. השאלה היא אם כבר בשלב מוקדם זה מותר למול את הבן, למרות שגיורו טרם אושר? והאם ניתן לעשות זאת על חשבון המדינה?

מעשים בכל יום הם שמילתו של הבא להתגייר מתבצעת קודם לטבילתו, לקבלת עול המצוות ולקבלתו לעם ישראל. אדרבה, מבחינה רפואית המילה אינה מאפשרת טבילה מיידית, והיא נדחית עד שיירפא המתגייר ממילתו (שו”ע יו”ד רסח,ב). אבל בנידון דידן מבקש המתגייר למולו מטעמים זרים, שאינם לשם גיור, אלא מחמת בושה מחבריו; ואפשר שבסופו של דבר, למרות לימודיהם באולפן, יחליט הוא, או יחליט בית הדין שלא לגיירו.

א. האם מותר למול גוי?
1. כסף-משנה: מותר רק לשם גיור
על איסור מילתו של גוי למדים אנו מהברייתא בע”ז כו,ב: “ישראל מל את העכו”ם לשום גר, לאפוקי לשם מורנא דלא.” האיסור הוא כשהמטרה היא רפואית (מורנא = תולעת שבערלה), והרי אסור לרפא את הגוי בחינם. מכאן הסיקו בתוספות שם, שאם המילה נעשית בשכר – מותר, משום איבה; וכן כשמטרת המוהל היא להתחכם ברפואה.

הרמב”ם (הל’ מילה ג,ז) פסק:

נכרי שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו – היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהנכרים אין מעלין אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך, אם נתכוון הנכרי למילה – מותר לישראל למול אותו.

לאיזו מצוה נתכוון הרמב”ם בכותבו “אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו”, והרי גוי אינו מצווה כלל על המילה?

בכסף-משנה פירש שמדובר בגוי הבא למול לשם גירות. וכך פסק גם בשו”ע בהלכות גרים (יו”ד רסח,ט):

-292-
נכרי שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה – אסור לישראל לחתכה מפני שלא נתכוון למצוה. לפיכך אם נתכוון הנכרי למילה – מצוה לישראל למול אותו.

קיומה של הלכה זו בהלכות גרים מוכיח שגם בהעדר מטרה רפואית אסור למול את הגוי, אלא אם כן המטרה היא לשם גרות.

2. ש”ך: מותר גם לא לשם גיור
לא כך סבור הש”ך (רסח,יט). לדעתו, כשהמטרה אינה רפואית מותר למול את הגוי, והוסיף והפנה לסוף סי’ רסג. שם בהל’ מילה (סעי’ ה) כתב הרמ”א (עפ”י דברי רבינו ירוחם): “ואסור למול נכרי שלא לשם גירות אפילו בחול.” לאיסור זה נאמרו כמה טעמים: לפי הט”ז (ס”ק ז) אברהם אבינו עומד ומבחין מי נמול ומי אינו נימול, וזה שנימול אינו מניחו לגיהנום. נמצא שהמל את הנכרי, מבטל את סימן המילה מישראל. ובפתחי-תשובה (ס”ק יג) הוסיף: כשם שאין מוכרים טלית מצויצת לגוי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך וירצחנו, כך אין למולם, הגם שהמילה אינה ניכרת כל כך כציצית.

הש”ך (ס”ק ח) הביא את דברי הלבוש, שטעם האיסור במילת נכרי הוא כדי שלא נסיר את חרפתו ממנו וכדי שלא נחתימו באות ברית קודש. אמנם הש”ך הוכיח שם מסוגית הגמרא בע”ז (הנ”ל) ומפסק השו”ע שבעקבותיה (יו”ד רסח,ט הנ”ל), שכשהמטרה אינה רפואית מותר למול את הגוי, גם כשאין הדבר נעשה לשם גירות.

הש”ך דקדק כך גם מדברי ר’ ירוחם, שלא מיקם את האיסור למול גוי בנתיב א, בעסקו בדיני מילה, אלא בנתיב יז, העוסק בדיני “עכו”ם אין מעלין ואין מורידין” והאיסור לרפאותן. משמע שהאיסור הוא רק כשמלים לשם רפואה; אך כשהדבר נעשה שלא לרפואה, מותר גם אם המטרה אינה לשם גיור. לדברי הש”ך, הרמ”א שהביא את דברי רבנו ירוחם בהל’ מילה (סי’ רסג) סמך עצמו על מה שכתב בסי’ רסח, שאם אין בעיית רפואה – מותר. הסבר זה בדעת הרמ”א קשה: הרי כשם שדייק הש”ך ממיקום ההלכה בספרו של רבנו ירוחם, כך יש לדייק להיפך מהמיקום של הלכה בדברי הרמ”א, שהוא בהלכות מילה, ומשמע שהאיסור אינו משום רפואה אלא מטעמי דיני מילה, כדהרי הלבוש, שלא לחתום את בשרו של הנכרי בחותם ברית קודש.

מאידך גיסא קשה על הש”ך, שבה במידה שדייק ממיקום ההלכה אצל רבנו ירוחם, כך ניתן לדייק ממיקום ההלכה בשו”ע – בהלכות גרים, ולא בהלכות מילה – ונדייק מכך שמילת גוי מותרת רק אם היא נעשית לצורך גירות.

ב. האם מותר למול גוי או מצוה למולו?
שני חילוקים יש בין הרמב”ם לבין השו”ע:

א. במיקום – הרמב”ם כתב את האיסור למול גוי בהלכות מילה, ולא בהל’ איסורי ביאה פרקים יג-יד העוסקים בהלכות גרים. ואילו בשו”ע נמצא הדין בהל’ גרים.

ב. בלשון – הרמב”ם כתב “לפיכך אם נתכוון הנכרי למילה מותר לישראל למול אותו”. ואילו השו”ע כתב: “לפיכך אם נתכוון הנכרי למילה מצוה לישראל למול אותו”.

על שינוי הלשון עמד בשו”ת הר-צבי (יו”ד סי’ רטו) והסביר, שמפשט דברי הרמב”ם עולה שאפילו שלא לשם גירות אפשר למול גוי, כשהמטרה אינה רפואית, ולכן כתב “מותר” למולו – כי אכן מותר, אך אין “מצוה” בדבר. ואילו השו”ע (שפירש בדברי הרמב”ם – כמבואר בדבריו בכסף-משנה – שרק לשם גירות מותר למול גוי גם כשאין בעיית רפואה) שינה וכתב שמילת גוי היא “מצוה” – כי הבא להתגייר מצוה למולו.

-293-
לאור זאת נבין גם את מיקומה של הלכה זו. הרמב”ם, הסובר שמותר למול גוי אף כשאין בעיית רפואה, הביא זאת בהלכות מילה. ואילו הר”י קארו, לשיטתו בכסף-משנה, שמותר רק לשם גירות – הביא דין זה בשו”ע בהלכות גרים. אמנם בשו”ע הוא לא שינה מלשון הרמב”ם לגמרי, ולא הוסיף את התיבות ‘לשם גירות’, אך קביעת מיקומה של ההלכה זו בהלכות גירות באה להדגיש את פירושו בדבריו.

ג. מהי המצוה שמקיים הגוי במילתו?
שאלנו לעיל (א/1), לאיזו מצוה נתכוון הרמב”ם בכותבו “אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו”? לפי הכסף-משנה מדובר במצות הגירות, אם כי יש לתמוה מדוע לא הזכיר זאת הרמב”ם במפורש, שהרי בברייתא מפורשים הדברים – “ישראל מל את העכו”ם לשום גר.” לפי הש”ך לא מדובר על מצות הגירות, אבל אם כך, לאיזו מצוה הכוונה, הרי מותר למול לכל מטרה שהיא, למעט רפואה?

אפשר שהכוונה היא שהגוי רוצה לקיים את מצות המילה, אע”פ שהיא אינה מוטלת עליו, וכמו שכתב בהל’ מלכים (י,י):

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלין ממנו, ואם נתן צדקה מקבלין ממנו.

אמנם לגבי תלמוד תורה ושמירת שבת מצינו ברמב”ם (שם י,ט) התייחסות שונה:

עכו”ם שעסק בתורה חייב מיתה… וכן עכו”ם ששבת אפי’ בימי החול אם עשאהו לעצמו כמות שבת חייב מיתה… ואם עסק בתורה או שבת… מכין אותו ועונשין אותו. ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג.

במה שונות מצוות תלמוד תורה ושמירת שבת משאר ההלכות, למשל המילה? התייחס לכך המאירי בסנהדרין נט, א:

בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יו”ט ראוי להיענש אע”פ שלא נהרג… שזה נראה שהוא מבני עמנו, וילמדו אחרים הימנו. אבל שאר מצוות אין מונעין הימנו, שהרי אמרו לקבל קורבנותיו וצדקותיו. וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עקרי מצוותיה, אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתנו ותלמודינו – ראוי להיענש, מפני שבני אדם סבורין עליו שהוא משלנו, מתוך שרואים אותו שהוא יודע ויבואו לטעות אחריו…

וכן דייק שם (הערה ה) המהדיר, הרב אברהם סופר, שדברי המאירי הם כדברי הרמב”ם, שכל מצוה אחרת, שאינה תלמוד תורה ושבת, מותר לגוי לקיימה כמי שאינו מצווה ועושה. עוד עולה מדברי המאירי, שמותר לגוי אף ללמוד את הלכות אותן המצוות שהוא חפץ לקיימן.

לאור זאת, הסביר הרב סופר (שם בשם אביו), יובנו היטב דברי הרמב”ם שהתחבטנו בהם לעיל – “אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו”: אם נתכוין הגוי ל”מצוה” במילתו, מותר למולו. כעין זה ביאר הרב צבי הירש קלישר (כמובא בשו”ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח”א יו”ד סי’ רכט), ואף הוסיף שעל אף לשון הרמב”ם ש”מותר” למול את הגוי, אם כוונת הגוי היא לשם קיום מצות המילה – יש אף “מצוה” למולו. 1

-294-
הן מלשון הרמב”ם והן מלשון השו”ע עולה שכוונת מצוה (בין אם היא לשם גירות כפירושו של הכס”מ, ובין אם לשם מילה, כפירושם של הרב קלישר והרב סופר) מתירה (ולפי לשון השו”ע: יש בכך אפילו מצוה) את מילתו של הגוי, גם אם מלווה לכוונה זו מטרה רפואית. שהרי כהמשך לאיסור למול גוי כדי לרפאותו, כתבו: “לפיכך אם נתכוין העכו”ם למילה מותר (ובלשון השו”ע: מצוה) למול אותו.” הקושי הוא: כיצד היה עולה על הדעת לאסור את מילתו משום “מורידין ואין מעלין”, והרי אם רצונו לקיים מצוה – בין גיור ובין מילה – וכי גם אז מורידין ואין מעלין?!

בדוחק יש לומר, שחידושו של הרמב”ם הוא, שכשהמטרה היא רפואית, אסור למול את הגוי, הגם שפעמים עצם המילה היא מצוה, כיון שאצל גוי זה, שהוא עובד ע”ז, מוכח שאינו רוצה באמת במצוה. אולם לפי זה, גוי שפרש מעבודה זרה ומתכוון באמת ובתמים למצוות ה’ (גירות או מילה) – מותר למולו, אף שיש גם רפואה במילתו.

ה”ר משה פיינשטיין (אגרות-משה יו”ד ח”ב סי’ ז) דחה את פירושו של הרב סופר ברמב”ם, ולדעתו המצוה שהזכיר הרמב”ם היא בדווקא גירות, כמו שפירש בכסף-משנה. לדבריו, כאשר כוונתו של הגוי היא לשם גירות, מותר למולו אפילו בגיותו וגם אם מלווה את הכוונה הזאת מטרה רפואית. סיבת ההיתר היא, שהרי בסופו של דבר כוונתו להתגייר וכשיטבול יכנס ליהדות. ומכאן, גם אם מתכוון הגוי לקיים את מצות מילה כמי שאינו מצווה ועושה, מכל מקום איסור רפואתו נשאר בעינו, ואסור ליהודי למולו כשהמטרה הנלווית היא רפואה. מצוות שמקיים הגוי כמי שאינו מצווה ועושה אינן מעלות ואינן מורידות לגבי האיסור לרפאותו.

את לשונו של הרמב”ם, האוסר את מילת הגוי, “אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוין למצוה” פירש הר”מ פיינשטיין, שיש להבחין בין הבא להתגייר לשם שמים, שאותו מותר למול גם בעודו גוי, לבין הבא להתגייר שלא לשם שמים, שאז יש לחוש שגם אם מלים אותו עכשיו, סופו שיחזור בו, ואז איסור רפואתו נותר בעינו.

האיסור לרפאות גוי המביע את כוונתו להתגייר, גם אם הגיור אינו לשם שמים (כגון, לצרכי נישואין או מפחד היהודים כבימי מרדכי ואסתר) הוא תמוה. מה עוד, שמלשון תשובת הרמב”ם (מהדו’ פריימן סי’ קמח; מובאת בשו”ת הר-צבי יו”ד סי’ רטו) משמע שהמצוה האמורה כאן היא מצות מילה, כמו שפירשו הרב קלישר והרב סופר. הרמב”ם נשאל שם אם מותר לישראל למול גוי, והאם יש הבדל בין מוסלמי לנוצרי? ומה חידשה הברייתא שהתירה לישראל למול גוי הבא להתגייר? תשובת הרמב”ם היא:

מותר לישראל למול הגוי… לפי שכל מצוה שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה. ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה לסיבה אחרת, ולא יעשנה בגלל מישהו אחר או על פי דעה שראה לעצמו… וכמו שבארנו אנו בסוף חבורנו הגדול.

מפורש בתשובה זו, ש”לשם מצוה” האמור הוא לשם מצות מילה, כמו שפירשו הרב קלישר והרב סופר, ודלא ככסף- משנה.

אולם מתשובה זו משמע גם דלא כש”ך, שהרי לפי הש”ך מילת גוי מותרת אף על פי שאינו מתכוון לשם מצוה כלל, וכל האיסור הוא רק כשהמטרה היא רפואית. אבל מלשון הרמב”ם בתשובה משמע שההיתר כולו מבוסס על כך שגוי רשאי לקיים מצוה כמי שאינו מצווה ועושה, היינו שהמילה נעשית לשם קיום מצות מילה.

ה”ר עובדיה יוסף (יביע-אומר ח”ב יו”ד סי’ יט אות ד) כתב שהרמב”ם הצריך לשם מצוה רק כאשר יש גם מטרה רפואית; אבל בהעדר מטרה זו – מותר למול גוי, גם
-295-
כשהכוונה אינה לשם מצוה כלל. לא כך היא מסקנת ה”ר צבי פסח פרנק (שו”ת הר-צבי יו”ד סי’ רטו), הסובר שאין למול גוי, וסמך בכך על הפוסקים הקדמונים, “ואין לזוז מדבריהם הקדושים”.

ד. מילתו של בן ליהודי ולנכריה
האחרונים דנים במילתו של תינוק בן ליהודי ולגויה. הרב צבי הירש קלישר (מובא בשו”ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח”א יו”ד סי’ רכט) סובר שיש מצוה בדבר, שהרי לדעת הרמב”ם, כמובא לעיל, מילת גוי שלא לשם גירות – מותרת. אם היה מקום לאסור מילה כזאת, הרי זה כמו שאסרו למכור טלית מצויצת לגוי (שלדעת פתחי-תשובה יו”ד רסח,יג מאותו טעם אסרו את מילתו, כמובא לעיל), אבל הרב קלישר מוצא כמה הבדלים בין שני איסורים אלו:

א. ציצית ניכרת מבחוץ, ובאמצעותה עלול הגוי להראות עצמו כיהודי; מה שאין כן מילה, שהיא בסתר.

ב. בזמן הזה רגילים להתייחד עם גויים ומתלווים הם אלינו ואנחנו אליהם בלי חשש לרציחה. אין זה אלא שהחשש הוא מעובד ע”ז, ולא מגוי בן ימינו.

הרב קלישר מתיר את מילתו של בן היהודי, אע”פ שמצד הייחוס הוא הולך אחר אמו הנכריה, אבל מכל מקום מצינו שהוא נקרא ‘זרע קודש’, כדברי עזרא (ט,ב) שהוכיח את בני דורו עזרא “כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות”. אדרבה, מביע הרב קלישר את תקוותו, יתכן שע”י מילת בנו ישוב גם הוא בתשובה, הוא ובניו עמו (לכשיתגיירו).

הגם שהרב עוזיאל (שו”ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי’ סד) העיד שגדולי המוהלים בירושלים הזדקקו לבקשת אינם יהודים ומלו את בניהם, מכל מקום אין בכך עדות על מילתו של בן ליהודי ולנכריה. הרב יעקב יחיאל ויינברג (שו”ת שרידי-אש ח”ב סי’ קס) אסר זאת מכל וכל – הן מהעולה מדברי הכסף-משנה הנ”ל, שמילת נכרי שלא לשם גירות אסורה; והן מחמת החשש שנכרי שימולו אותו יתערב בישראל. עוד כתב שיש לחשוש שמא ע”י מילה זו וטבילות שיטבול בעקבותיה – כשיגיע לגיל המצוות (בן 13) תתפוס גירותו, ואח”כ יחיה כל ימיו בעבירה. למסקנה דומה, שאין למול בן ליהודי ולנכריה, מגיע גם הראי”ה קוק בשו”ת דעת-כהן סי’ קמט.

אמנם בשו”ע יו”ד רסו,יג פסק: “ישראל שנולד לו בן מנכרית – אין מלין אותו בשבת”, ולכאורה משמע שבחול מותר למולו; אבל בשו”ת חלקת-יעקב (יו”ד סי’ קמט) ביאר שמדובר דווקא בבנו משפחה, שיש לחוש ששחררה, וממילא בנו זה הוא יהודי; מה שאין כן בבנו מנכרית. על כל פנים נמצא שמילה זו שהתירוה בחול, מטרתה היא לשם גירות, ולא לכל סיבה אחרת.

ה. מילתו של בן המתגיירת
מתוך כך שבים אנו לדון בעניינה של האישה שרוצה להתגייר עם בנה. לשם כך הצטרפה ללימודים באולפן, ואף שולחת את בנה ללמוד בבית ספר דתי, כנדרש ממנה. במקרה זה לא רק שמותר למול את הבן, אלא אף מצוה יש בדבר, וכדרך שכתב השו”ע לשיטתו (יו”ד רסח,ט): “מצוה לישראל למול אותו”. לא שונה הדבר מההיתר ללמד את המתצגייר תורה, אע”פ שגוי אסור בכך, היתר המתבסס על דברי המאירי, שהדבר מותר כיון ש”חקירתו לדעת לבוא עד תכלית שלימות תורתנו, עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר.” ואם שם הדבר מותר אע”פ שעדיין יש ספק בדבר שמא לא יתגייר בסוף, ודאי שכך בנידוננו, שכל מעשיהם של האם ובנה הם לקראת גיור.

-296-
בנידוננו מילתו של הבן, על אף שהוא קטן, נחשבת זכות לו – שזהו הנימוק לאפשרות לגייר גר קטן (כתובות יא,א) – ובמיוחד כאשר אמו מתגיירת עמו, ויש אף סיכוי ששניהם ביחד ימשיכו לשמור מצוות כראוי. אמנם הדחף העכשווי למילה הוא מחמת בושה, ונראה כאילו המילה אינה נעשית לשם גירות, אבל הרי כל אותה בושה היא חלק מתהליך הגיור (הלימוד עם חברים בבית ספר דתי). מה עוד, שכבר ראינו את שיטת הש”ך, שמותר למול גוי גם כשאין כלל כוונה לגיור, ובלבד שהמטרה לא תהיה רפואית. בנידוננו, בתוך תהליך של גיור, ברור שגם אם היתה המילה לצורכי רפואה – הדבר מותר, ואף מצוה יש בכך.

כיון שהמילה הזאת, למרות שהיא מוקדמת בהרבה לגיור הסופי, הינה חלק מתהליך הגיור, אין שום מניעה לממן אותה מכספי הציבור, כמו לכל מתגייר שהוחלט לקבלו.

ו. ברכה
“המל את הגרים מברך: בא”י אמ”ה אקב”ו למול את הגרים” (שו”ע יו”ד רסח,ה). השאלה היא אם גם במקרה שלפנינו, כשמילתו של הבן נעשית בשלב כה מוקדם, עוד בטרם הוחלט אם ניתן לגיירו, ימולו אותו בברכה.

כבר ראינו לעיל, שעל פי דברי הרמב”ם בהל’ מלכים רשאי גוי לקיים את כל מצוות התורה (למעט תלמוד תורה ושבת) כמי שאינו מצווה ועושה. לכאורה, ברכה יש לה מקום רק אצל מי שהוא מצווה, וכלשון הברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”. אולם סוגיה זו נוגעת למחלוקת עתיקת יומין, שלדעת פוסקי אשכנז (ר”ת בתוס’ עירובין צו,א ד”ה דילמא; הרמ”א בשו”ע או”ח תקפט,ו) רשאית אישה המקיימת מצוות שהיא פטורה מהן (מצוות עשה שהזמן גרמן) לברך עליהן, ואילו לדעת הפוסקים הספרדים (רמב”ם הל’ ציצית ג,ט; המחבר בשו”ע שם) אין הן מברכות. לכאורה, אותה מחלוקת חלה גם על גויים המקיימים מצוות שהם פטורים מהן.

אך גם לדעת הפוסקים האשכנזים יש להבחין בין אשה – שהיא בת ישראל, ואף שאין חיוב ישיר עליה, מ”מ כיון שהגברים מצווים אף היא יכולה לברך 2 – לבין גוי שכלל אינו במסגרת המצוות, חוץ מז’ מצוות בני נח, ונראה פשוט שאינו שייך בברכה.

ז. הטפת דם ברית
כיון שמילתו של הבן נעשית על אף שכלל לא וודאי שבסופו של דבר יגיע לידי גיור, אפשר שבעת שיגוייר יהיה צורך להטיף ממנו דם ברית. בטור יו”ד סי’ רסח מובאת מחלוקת ראשונים בגוי שברצונו להתגייר, אך נימול בגיותו:

כתב ר”ח, שאין לו תקנה, אבל בניו נימולים ונכנסין בקהל, דהא אגייר בטבילה, וכגר חשוב להכשיר זרעו, אבל לא הוא. ובעל הלכות כתב, שיש לו תקנה שמטיפין ממנו דם ברית. ובעל העיטור כתב, שאם נולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, אלא בטבילה לחוד סגי כאשה. ואם לא נולד מהול, אלא שלא נימול לשם גירות, כגון ערבי מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית. וא”א הרא”ש ז”ל לא חילק, אלא בכל ענין צריך להטיף ממנו דם ברית.

-297-
בשו”ע (סעיף א) נפסק כרא”ש, אלא שאין מברכים על הטפת הדם, וביאר הש”ך (ס”ק א) שמחמת המחלוקת בצורך שבהטפת הדם, מספק אין לברך. לכאורה, הוא הדין בנידוננו – יש להטיף דם בלא ברכה. אלא שמצד אחד שמא המילה שנועדה להסיר בושה מהבן, על אף שטרם הוחלט לגיירו, אינה כלל מילה לשם גיור; ומצד שני כיון שהבן נמצא בתהליך של גיור, אפשר שכלל אין מקום להטיף לו דם ברית, ואדרבה, לחבלה ייחשב הדבר.

לעיל (פרק ד) הובא הדיון באשר למילתו של בן לאב יהודי ואם נכריה. באגרות-משה (ח”ב סי’ קכח) דן הר”מ פיינשטיין במילה כזאת, כשלאחר זמן נתעורר הרצון לגייר את הנימול. המילה לא היתה על דעת בית דין, ואף לא בירכו עליה כנדרש, ולא נעשתה לשם גיור. מסקנתו היא שכדי לגיירו צריך להטיף לו דם ברית, והפעם צריך הדבר להיעשות על דעת בית דין ובפני שלושה. אמנם מספק, פסק שם, שאין לברך על הטפת הדם.

בשו”ת מנחת-יצחק (ח”א סי’ לו) דן הרי”י וייס במקרה דומה, והעלה את החשש שמא הטפת דם הברית יש בה משום חבלת הגוף, ולכן יש להימנע ממנה. אעפ”כ מסקנתו היא שיש להטיף דם, כיון שהמילה בזמנו אינה נחשבת למילה הנצרכת לשם גיור, בין השאר משום שבעת המילה לא ידע המוהל שמדובר בילד נכרי, והוא מל אותו בטעות כיהודי.

לפי זה בנידוננו, שהמדובר בתקופה שעדיין לא הוחלט לגייר את הבן, והכל יודעים שהוא עדיין גוי, ודאי שהמילה אינה לשם גיור, ולכשיוחלט לגיירו יש לשוב ולהטיף ממנו דם ברית בפני שלשה, שהם בית דין.

אבל בשו”ת ציץ-אליעזר (חלק יח סי’ סה; וראה עוד הרב שמואל ברוך ורנר, משפטי-שמואל סוף סי’ א = תורה- שבע”פ יג עמ’ סט) הביא בשם ה”ר שמואל סלנט, רבה של ירושלים, שפסק במקרה דומה שמאחר שהבן נימול ברצון אמו – אם אח”כ תתרצה האם לקבל עליה דת ישראל ולטבול לשם גירות כדין תורה, די לילדיה שיטבילום לשם גירות, ודי במילה שנימולו קודם ואין צורך בהטפת דם ברית.

למסקנה, גם בנידוננו אין צורך בהטפת דם ברית ביום שיוחלט לגייר את הבן, וזאת משום שהצטרפו בנידוננו כמה ספיקות:

א. שמא כל גוי שכבר נימול, אף שהיה זה שלא לשם גירות, אינו זקוק להטפת דם; וגם המחבר בשו”ע לא הצריך זאת אלא מספק.

ב. שמא הלכה כפי שפסק הר”ש סלנט, שקטין המובא לברית ע”י אמו, והיא לאחר מכן נתגיירה (ובמקרה דנן אפילו עדיף, שהרי האם נמצאת כבר בהליכי גיור), אינו זקוק להטפת דם.

ג. הגם שמדובר עדיין בשלבי הלימוד לקראת הגיור, ועדיין לא הוחלט סופית לגייר את האם ואת בנה, מכל מקום המילה הנעשית כעת כבר נחשבת כמילה לשם גיור, שהרי בכל גיור המילה קודמת בכמה ימים (ואף יותר) לגיור עצמו.

ח. סיכום
א. אין להקדים ולמול מועמדים לגיור בטרם הוחלט סופית לגיירם. מלבד האיסור ההלכתי למול גויים, יש לחשוש שיש מבין המועמדים לגיור שדי להם במילה (מטעמי בושה וכדו’) ולאחר שנימולו (במימון של המדינה) הם נעלמים ואינם מתגיירים.

ב. קטין שאמו נמצאת בהליכי גיור, אף שלא ברור שתגוייר לבסוף, ומבקשים למולו מטעמי בושה וכדו’ – ניתן למולו, אך ללא ברכה; ולכשיסתיים תהליך הגיור אין הוא זקוק עוד להטפת דם ברית.

ג. אכן, כל האמור שריר וקיים רק כשקרוב לוודאי שהאם ובנה יסיימו את לימודי הגיור בהצלחה, יביעו את רצונם להתגייר, ובית הדין אף הוא יחליט ויסכים לכך.

1. על פי זה יישב את דברי הרמ”א בסי’ רסג, הנראים כסותרים את דבריו בסי’ רסח: בסי’ רסג כתב שאסור למול גוי שהוא עובד ע”ז, שאסור למולו כדי שלא להחתימו באות ברית. אך בסי’ רסח פסק שמותר למול גוי שאינו עובד ע”ז, החפץ במילה לשם מצוה.
2. [כלשון הר”ן (ר”ה ט,ב מדפי הרי”ף ד”ה ומ”מ אע”פ): “דכיון שהאנשים נצטוו… שפיר יאמרו וצונו”. והרי זה כאמירתן בברכת המזון “ועל בריתך שחתמת בבשרנו”, שכוונתן למילת הזכרים, וכמו שכתב הב”י בבדק-הבית (או”ח סי’ קפז), שהזכר והנקבה גוף אחד הם, וכמש”כ במשנה-ברורה (קפז,ט) שהכוונה למילת הזכרים. וכן בברככותיו ובתפילותיו של גר, יכול לומר “שהנחלת לאבותינו” ו”שעשית נסים לאבותינו”, שמאחר שנכנס תחת כנפי השכינה אין הפרש בינינו לבינו, כמוש”כ הרמב”ם בתשובתו לר’ עובדיה הגר (שו”ת מהדו’ פריימן סי’ מב). מה שאין כן גוי, שאינו בכלל “וציוונו”, ובוודאי שלא בכלל “קדשנו”. – הערת עורך (א.ד.)]