מצות טבילת כלים במלונות ובתי עסק

הרב אליעזר מלכה,
חבר בבית המדרש ב”אריאל”

שאלה:

בבירור שנעשה נמצא כי בבתי עסק רבים כמו בתי מלון ,אולמות וכד’ לא נוהגים כלל להטביל הכלים למרות שהם עומדים תחת השגחת הרבנות המקומית ויש לברר על מה סמכו להקל והאם מותר לאכול לכתחילה במקומות אלו.

תשובה:

גמרא ע”ז עה: “תנא וכולן צריכין טבילה מה”מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר –הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת”.
נחלקו הראשונים אם חיוב הטבילה הוא מדאורייתא או מדרבנן ולהלכה כתב הגר”א סק”כ סקל”ו שדעת רוב הפוסקים שחיוב טבילת כלים הוא מדאורייתא. וכן משמע דעת השו”ע שפסק שם סי”ד “אין מאמינים קטן על טבילת כלים” וכתבו שם הט”ז והגר”א שהטעם הוא לפי שטבילת כלים דאורייתא.
כל האמור הוא דוקא בכלי מתכת אך כלי זכוכית חיוב הטבילה לכו”ע הוא מדרבנן.
ולענין אם מותר להשתמש בכלי קודם שהוטבל נקטו הפוסקים שאע”פ שחיוב הטבילה הוא מדאורייתא מ”מ האיסור להשתמש הוא מדרבנן. וכ”פ בישועות יעקב סק”כ סק”א ובמ”ב בבה”ל שכ”ג ס”ז.
והנה איסור ההשתמשות הוא לא רק על מי שעליו החובה להטביל אלא משעה שחל חיוב טבילה על הכלי אסור לכל אדם להשתמש בו קודם הטבילה.וכ”פ בשו”ע סק”כ ס”ח “אם ישראל קנאו מהעכו”ם והשאילו לחבירו טעון טבילה שכבר נתחייב ביד הראשון”.
ויש לדון א”כ בעניין מי שמתארח במקום שידוע שהכלים לא הוטבלו שם כגון במסעדה או בית מלון האם רשאי לאכול ולהשתמש בכלים אלו.
ובספרי הפוסקים נמצאו ג’ דרכים שעל פיהם ניתן לסמוך ולאכול במקומות אלו,אך נראה שיש נפק”מ לדינא בינהם :
א. החשבת הכלים ככלי סחורה
בשו”ע סק”כ ס”ח פסק בשם יש מי שאומר שישראל שקנה סכין חדש מגוי להשתמש בו שלא לצרכי סעודה אלא לחתוך בו קלף וכיו”ב אינו צריך להטבילו. ואם השאילו אח”כ לישראל ג”כ אין צריך להטבילו.
ובב”י שם משמע דה”ה אם קנה ישראל כלי מגוי לעשות בו סחורה והשאילו לישראל אחר א”צ טבילה אצל השני כיון שלא נתחייב אצל הראשון שהרי קנאו לסחורה.
עפ”ז כתב בדרכ”ת ס’ ק”כ אות ע’ וז”ל:
” על דבר המנהג שנתפשט כמעט בכל העולם שעוברי אורח שותים סודה ומשקאות בכלי זכוכית של המוזג אע”פ שהדבר ידוע שהמוכר אינו מטביל כליו,הטעם לכך משום שהכלים האלה שאצל המוזג אינם עומדים אלא לצורך פרנסתו והם אצלו ככלים העומדים לסחורה שפטורים מטבילה ואצל השותים בהם אינם אלא דרך שאלה או שכירות ולא נתחייבו אצל המוזג כלל ובפרט יש להקל בכלי זכוכית שכל חיוב טבילתם אינו אלא מדרבנן ”
אך בשו”ת מהרי”ל דיסקין ( קו”א אות קל”ו) כתב שיש להסתפק בדבר שהרי סו”ס קנאם הקונה לצורך שיעשה בהם שמוש של אכילה להאכיל בהם את האורחים וי”ל שחייבים להטבילם.
ולהלכה נחלקו פוסקי זמננו בכך, בשו”ת מנח”י וכן בשו”ת יחו”ד ח”ד סמ”ד הכריעו להתיר לאכול ולשתות בבתי הארחה כשרים אפי’ שיודעים בברור שכלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו כהלכה וכתב שם ביחו”ד שאף אם ירצה בעל המסעדה להטביל הכלים שברשותו לצורך הלקוחות יטבילם בלא ברכה.
ובספר טבילת כלים פ”ג הערה כ”ד הביא בשם החזו”א שאין לאכול ולשתות במקומות אלו עד שיטבילו הכלים וכן הביא שם בשם הגר”מ פינשטיין אלא שכתב שם בשמו:
” דבשעת הדחק אם חתיכות הבשר וכד’ מונחות ע”ג כלי מתכת או זכוכית ואין צריכות לעצם הכלי, יש להתיר בשעת הדחק ליטול מהם בידיים או בדבר שאין צריך טבילה ולאכול,אבל במקום שהמאכל צריך לכלי,כגון: מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה שנחשבו ככלי סעודה ”

עכ”פ נראה שהסומך על סברת המתירים מותר לו לכתחילה ללכת ולהתארח במקומות אלו אף אם יודע בבירור שהכלים שם לא הוטבלו.
כל ההיתר הנ”ל הוא רק במקומות שהכלים נקנו לצורך עסק ומסחר אבל המתארח בבית חבירו ויודע שלא הטביל הכלים פסק שם ביחו”ד שאסור לו לאכול בכליו עד שיטבילם הואיל ועיקר לקיחתם הוא לצורך אכילה ושתיה ומשמע שאף בדרך עראי אין להתיר השימוש בהם.

ב. הטבילה היא מצוה ולא מתיר
סברא נוספת ישנה להתיר השימוש בכלים אף אם לא נחשיב כלים אלו ככלי סחורה,
ונקדים לבאר: דהנה ישנן שני סוגי מצוות,ישנן מצוות שע”י קיומם נפקע האיסור כגון פירות טבל ובהמה קודם שחיטה שהאיסור אכילה קיים ועומד בהם וע”י מעשה ההפרשה או השחיטה נפקע האיסור הקיים.
אך ישנן מצוות שכל האיסור הוא רק מכח הדין שיש לקיים המצוה וכמו שיש כתבו לעניין ברכת הפירות,שאין לומר שהפירות אסורים בעצם אלא שהאיסור לאוכלם נמשך מכח הדין שיש לברך קודם האכילה.ונפק”מ למי שאנוס מלקיים המצוה,אם האיסור קיים גם בלי המצוה א”כ גם באנוס אינו יכול לאכול כי סו”ס האיסור עדיין לא פקע ולא נעשה בו מעשה שיתירנו אך אם החפץ לא אסור בעצמותו אלא האיסור נמשך מכח החיוב לקיים המצוה א”כ במקום אונס אין החפץ נאסר.
[וזו סברת המרדכי שהובא ברמ”א או”ח סי”ג לעניין מי שנקרעו ציציותיו בשבת שמדאורייתא מותר ללבוש הבגד שלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק יש מצותת עשה להטיל בו ציצית וכיון שאין יכול להטיל בו ציצית בשבת אין עובר על מצות עשה ועיין מ”ב סי”ג סק”ח.]
ולענין טבילת כלים כתב הגרשז”א בספרו מעדני ארץ(שביעית סי’ ט”ז סק”י) וכן במנחת שלמה ח”ב סס”ח שהאיסור מדרבנן להשתמש בכלי קודם הטבילה נמשך מחמת חיוב מצות הטבילה ואין זה איסור בעצם ומצות הטבילה א”כ אינה מתירה כל איסור שהיה קיים בכלי אלא להפך האיסור נובע מכך שיש לקיים המצוה וכתב שם דאפשר שאונן שפטור מן המצוות כשם שהוא אוכל בלא ברכה כך מותר לו להשתמש בלא טבילה עי”ש,וכן כתב עפ”ז דה”ה במקום שהמשתמש הוא כאנוס ולא יכול להטביל הכלי אין עליו איסור להשתמש ללא טבילה ולכן כתב שם לעניין מי שמתארח בבית מלון שאומנם אין להחשיב את הכלים ככלי סחורה לפוטרם מטבילה אך למרות זאת יש להתיר לאורח להשתמש בכלים גם ללא טבילה שהרי לא יתנו לו לקחת הכלי להטבילו והרי הוא כאנוס על הטבילה.
ונראה שלפי סברא זו יש להתיר רק למי שנקלע למקום שבו מתברר לו שהכלים לא טבולים אך לכתחילה צ”ב אם יש להתיר ללכת ולהתארח במקום זה ולהכניס עצמו למצב שבו הוא יהיה אנוס להטביל.
כמו כן משמע מדבריו שחובת הטבילה במקומות אלו היא חובה גמורה ולכאורה חייבים להטביל בברכה.

ולעניין מי שמתארח בבית חבירו עיין בספר מדריך הכשרות המעשי (עמ’32 הערה 27) שהביא בשם הגר”א נבנצאל שעל פי סברת הגרשז”א אף המתארח בבית חבירו ואם ידרוש להטביל את הכלים יגרום הדבר לאי נעימות –פטור מלהטביל.[ והביא שם עוד משו”ת אבני –ישפה ח”ג סע”ד בשם הגרש”ז לעניין בעלת תשובה שהוריה אוסרים עליה לטבול הכלים שמותר לה לאכול ללא טבילה משום שהיא אנוסה ואם יש לה אפשרות תטביל את הכלים ללא ידיעתם ומועילה טבילה זו מדינא. ]
ג. נתינת הכלי במתנה לגוי ולחזור ולשאול ממנו.
עצה נוספת להתיר השימוש בכלים וכפי שהתברר נוהגים כן במקומות רבים ואף בבתי מלון ,אולמות וכד’ והיא להקנות את הכלים לגוי קנין עולמי ע”פ כל דרכי הקנינים ואח”כ לחזור ולשאול ממנו את הכלים, באופן זה אין חובת טבילה על הכלים כיון שהם בבעלות גוי.
עצה זו הוזכרה אומנם בשו”ע יו”ד סי’ ק”כ סט”ז לעין מי שיש לו כלי שאינו טבול בשבת ומעוניין להשתמש בו וז”ל: “אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יו”ט יתננו לעכו”ם במתנה ואח”כ ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו”.
אך קשה לסמוך על היתר זה לכתחילה ולהשתמש בעצה זו באופן קבוע דהנה הט”ז שם סקי”ח כתב וז”ל: “נראה לי דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוה כלקוח בידו ולא עדיף ממשכן עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה ותו דגבי טלית שאולה מצינו ג”כ שפטורה מציצית כל ל’ יום ואח”כ חייבת דנראה כשלו.” וכ”פ במ”ב שכ”ג ס”ק ל”ה.
ומוכח דס”ל שאין לסמוך על עצה זו אא”כ הישראל מתכוון להשתמש בכלי זמן מועט בלבד.
אכן מצינו פוסקים שסמכו לכתחילה על דרך זו של הקנאת הכלי לגוי ולחזור ולשאול ממנו כ”כ בחידושי רעק”א בשו”ע יו”ד ק”כ ס”א והביא שם תשובת מהר”י זאבי לגבי חביות של חרס שאי אפשר להכניסם במי המקוה להטבילם מחמת גודלם דאין להם תקנה כי אם ע”י הערמה לתתם במתנה לגוי ולהשאילו מהם.
וכ”כ בבן איש חי (שנה ב’ פרשת מטות סי”א) לענין דוד גדול שאי אפשר להטבילו מחמת גודלו יתננו לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. אך נראה שאף לפי לדבריהם לא התירו אלא במקום שאי אפשר כלל במציאות להטביל הכלי אך באופן שאפשר להטביל ורק מחמת הטורח וריבוי הכלים רוצים לסמוך על עצה זו לא מסתבר להתיר כן לכתחילה.

סיכום
א. לכתחילה יש להטביל הכלים גם בבתי הארחה,אולמות וכד’ ולענין ברכה נראה שהדין שנוי במח’ הפוסקים ,ובשו”ת יחו”ד (ח”ד סמ”ד) כתב להדיא שיטבילם בלי ברכה.
ב. נחלקו הפוסקים אם מותר לכתחילה להתארח בבתי מלון וכד’ אם ידוע שלא מטבילים שם את הכלים.
ג. מי שכבר הזדמן למקומות הנ”ל ואין באפשרותו להטביל יש מקום יותר להקל ולהתיר להשתמש בכלים .
ד. לדעת הרבה פוסקים לא מועיל להקנות הכלי לגוי ולחזור ולשאול ממנו אם דעת הישראל להשתמש בו באופן קבוע.
ה. נחלקו הפוסקים האם יש להתיר באופנים מסויימים למתארח בבית חבירו להשתמש בכליו אף ללא טבילה.