ניתוחים קוסמטיים

הרב אלעד זמיר

שאלה

האם מותר לגברים לעבור ניתוחים קוסמטיים, למטרת שיפור המראה או למטרה רפואית?

תשובה

השאלה נוגעת לארבעה נידונים הלכתיים:
א. איסור ‘לא ילבש’ ב. חובל בעצמו ג. מקום סכנה ד.התערבות בבריאה.

א. לא ילבש גבר שמלת אשה
כתבו בגמ’ (נזיר נח:) לאסור לאיש להעביר שער בית השחי ובית הערווה משום איסור ‘לא ילבש’, היות ונכלל ב’לא ילבש’ לא רק איסור לבישת בגדים, אלא גם שלא יתקן איש עצמו בתיקוני נשים (ונחלקו בגמ’ אי הוי דאוריתא או דרבנן ).
הרמב”ם (הל’ עו”ג פי”ב ה”ט) כתב “אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים אם העביר אין מכין אותו” עכ”ל, וכן ציטטו השו”ע (יור”ד סי’ קפב). ‘אין מכין אותו’, הא לכתחילה אסור (ב”י). אבל אפשר שגם להרמב”ם מותר לכתחילה, ומה שכתב אין מכין אותו, ר”ל בניגוד לתחילת דבריו קאי, שבמקום שהעברת שער הוא מלבוש אשה, לוקים בהעברתו (כ”כ בשו”ת גינת ורדים). וכן פסק הרמ”א שבכה”ג שגם אנשים עושים כן, אינו מוגדר כ’שמלת אשה’ והתיר אף לכתחילה . וכתב רעק”א (שם סעי’ א’), וכ”כ בדרישה, שאפי’ אם אנשים שהם גויים עושים כן כבר אינו חשיב מלבושי אשה. אך הוסיף הרמ”א וכתב שחברים אין עושים כן.

לצורך רפואה: מתוס’ (יבמות מח א ד”ה ‘לא’) משמע שלרפואה מותר אך ורק במקום שהוא ניוול’ וכן משמע מלשון הטור. אולם הרשב”א בתשובה (ח”ה סי’ רע”א) כתב שלשם רפואה מותר, והביא שני טעמים: א. היות ואיסור העברת שיער הוא דרבנן, במקום צער לא אסרו. ב. משום שהוא לרפואה, לא חשיב תיקוני נשים אלא רפואה.
והב”י רצה ליישב שיטת הרשב”א עם שיטת התוס’, וכתב שכוונת התוס’ שבמקום שהוא לרפואה אפי’ שמפרש שעושה לצורך יפוי, היות ולמעשה זה ניוול, מותר, משום שוודאי הוא לרפואה ולא ליופי. אבל אם מפרש שעושה לצורך ריפוי לכו”ע מותר.

במקום צער (מחמת זיעה וכדומה): בגמ’ שם: “בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח, אמר ליה אסור. אמר ליה והא קא גדל (פרש”י – וקא מצער ליה לאיניש) א”ל בר פחתי, זמן יש לו, כל זמן שהוא גדל נושר”. משמע להדיא שבמקום צער מותר. וע”ע בגמ’ (שבת נ ב) “מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל ליפות אסור”. ובטעם הדבר, לכאו’ אפ”ל כמו שכתב הרשב”א בתשובה הנ”ל, גבי רפואה, שבמקום צער לא אסרו רבנן או שאינו מוגדר כתיקוני נשים , וכ”כ בשו”ת פרח שושן (יור”ד כלל ו סי’ ב) להתיר אפי’ גבי מצטער ממראהו. אולם, בסוף דבריו שם כתב, שבמקום שגם האנשים מעבירים שער ב”ש וב”ע מותר אפי’ לחברים במקום צער להעביר את השער, ע”י מספרים (שאינו כתיקוני נשים משום שעיקרי השערות נראים). משמע שבדרך תיקוני נשים אסר לחברים, וא”כ בעובדא דידן יהיה אסור לחברים. אך נראה לחלק, שרק כשיש דרך אחרת, שהרי יכול במספרים, אסרו חברים על עצמם , משא”כ כשאין דרך אחרת, אפשר שמותר.
במקום שמצטער ממראהו: כתב התוס’ שבת (דף נ ב ד”ה ‘בשביל צערו’): “ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם, שרי, דאין לך צער גדול מזה”. א”כ מוכח להדיא שבושה מוגדרת כצער, וההיתר הוא משום שרבנן לא אסרו במקום צער, כמו שמצינו ברפואה . ולפי זה, דווקא כאשר עושה את הניתוח באבר גלוי, שמתבייש ללכת כך בין בני אדם, אבל במקומות המכוסים אסור. וגם במקום שמתבייש, אפשר שחברים אין עושים כן, משום שכאן ההיתר הוא רק משום שבמקום צער לא גזרו רבנן, וא”כ אפשר שחברים אין עושים כן והחמירו על עצמם. (משא”כ במקום שמצטער מחמת זיעה וכדומה, שאינו מוגדר כלל כתיקוני נשים, ולכן גם לחברים אין מקום להחמיר).

ב. חובל בעצמו
גמ’ (ב”ק צא ב): “אין אדם רשאי לחבול בעצמו “. ולמסקנה, הטעם משום ר”א הקפר שאמר, נזיר נקרא חוטא משום שצער עצמו מן היין (משום שמנע מעצמו הנאה), א”כ כ”ש החובל בעצמו נקרא חוטא. ולפי זה, האיסור לחבול בעצמו הוא משום צער.
במקום שנהנה: לפי הנ”ל, לכאורה במקום שאדם יקבל כסף בעבור שלא ישתה יין אינו נקרא חוטא שהרי אינו מצטער. וא”כ במקום שנהנה מחבלה בעצמו לכאורה מותר, משום שאינו מצטער. אלא שאפשר לחלק ולהתיר ביין משום שממיר הנאת היין בעד הנאת ממון, ולאסור בחובל שמצטער בפועל .
וכן כתבו תוספות במקום, (ד”ה ‘אלא’): “ואור”י דאין מביא ראיה, אלא, שאסור לחבול אפי’ לצורך, כגון אישה שטפחה על ראשה” ששם רצתה להרויח מכך שציערה עצמה. א”כ מוכח שאיסור חבלה הוא אפי’ במקום שנהנה.
וקשה דהנה כתב בשו”ע (יו”ד רמא ג): “היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות בו חבורה. וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה”. וכתב הרמ”א: “בד”א, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות”. (טור ורמב”ם פ”ה מה’ ממרים). א”כ חזינן שבמקום הצורך אינו מוגדר כחובל. ולכאו’ הסברא היא משום שאדרבה, תיקון הוא. וא”כ קשה על התוס’ שכתבו שחשוב חובל אפי’ במקום הצורך.
אלא פשוט, שהתוס’ איירי במקום שע”י החבלה אינו גורם שיעבור הצער ולכן אסור, אבל פה מתקן הצער. וצער בעד צער אינו חבלה אלא אדרבה מתקן ומודים תוס’ שמותר . (חלקת יעקב חו”מ סי לד’).
וכבר כתבנו לעיל שאם מתבייש ממראהו כתבו התוס’ שאין לך צער גדול מזה. ועי’ עוד בתוס’ (תענית ד ב ד”ה ‘יכול’) וז”ל: “אי נמי דגבי אשה לא דייק עלמא אלא ליופי”. א”כ אי בנדו”ד איירי באשה וודאי שהוא צער גדול.

כשאינו דרך בזיון: כתב הרמב”ם (ה’ חו”מ פ”ה ה”א): “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [בזיון] הרי זה עובר בלא תעשה, שנ’ (דברים כ”ה ג’) ‘לא יוסיף להכותו’, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק” עכ”ל.
משמע ברמב”ם שדווקא דרך ביזיון אסור .(והרי לא נפסק כר”א הקפר משום צער) וא”כ בניתוח שאינו דרך בזיון מותר. וכ”ש במקום שאין בו כאב אפי’ לאחר הניתוח שהרי אין לו צער .

ג. התערבות בבריאה
גמ’ (ב”ק פה ב): “דתניא, דבי ר’ ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות”, וכתב רש”י (ד”ה ‘נתנה רשות לרופאים לרפאות’): “ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי”.
אולם, כאשר אינו לריפוי אלא ליופי, צ”ב האם הותר גם מעשה כזה.
ולכאו’, קמ”ל הפסוק שהקב”ה נתן רשות בין האדם לשנות את עצמו מכפי שיצרו הקב”ה וא”כ לא שנא אם הוא לצורך רפואה או יופי . אולם בציץ אליעזר (חי”א סי’ מא) כתב שיסוד הדין של חובל לצורך רפואה הוא מכך שהתרבתה השבת גופו, וא”כ מדוע הרמב”ם מצריך טעם של ואהבת לרעך כמוך. אלא ע”כ לחדש שמותרת השבת גופו אע”פ שהיא כרוכה באבדת גופו (חבלה) ואין לך בו אלא חידושו הוי אומר להשיב את הגוף למצבו הקודם אך לא לשפר או לשנות אותו. ועוד כתב לאסור משום שאין לנו להתערב ברצונו יתברך.
ועי’ בתוספות הרא”ש (ברכות ס א) שכתב: “ולי נראה דחולאים הבאים מחמת אדם דין הוא שירפאם, אבל חלאים הבאים מעצמן אי לאו קרא הוה אמינא שאין לרפאותם שנראה כמבטל גזרת המלך” עכ”ל. א”כ לפי תוס’ הרא”ש הנ”ל אם נגרם הכיעור על ידי תאונה וכדומה, ברור שאפשר לתקן כיעור זה, משום שבכה”ג לא צריך התר של הפסוק “ורפא ירפא”, ועוד שהוא כהשבת גופו.

ד.מקום סכנה
כיום, הרופאים אומרים שאין סכנה בניתוחים אלו, אך השאלה האם יש להם נאמנות .
ועי’ באבני נזר (יו”ד סי’ שכ”א) שכתב (לגבי יישור רגל עקומה ע”י ניתוח): “אך אם הי’ זה אפיראציע (ניתוח) לא הייתי מסכים כלל לעשות האפיראציע וכל האפיראציעס בחזקת סכנה. ואף שהרופאים מבטיחים, הנסיון יגיד שאין לסמוך עליהם בזה” עכ”ל. ולכאו’ דבריו אמורים לגבי זמנם, שהניתוחים היו מסוכנים, אך בזמננו שהרפואה התפתחה וניתוחים אלו ברוב מקרים אינם מסוכנים, אינו מוגדר כמקום סכנה. ועוד לכאו’ לא צריך כלל לנאמנות הרופאים, היות ואנו רואים מעשים בכל יום שאנשים העוברים ניתוחים אלו, אינם מסתכנים.
ועי’ רמב”ן על התורה (ויקרא כו יא) שכתב: “וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות וכו’ אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא”.
ועי’ ברמב”ן בתורת האדם, (הביאו בב”י סימן רמ”א והנמו”י סוף הנשרפים) שכתב “כיון שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה, אין לו לחוש כלום, שאם מתנהג ברפואות כשורה לפי דעתו, אין לו בהן אלא מצוה, דרחמנא פקדי’ לרפויי, וליביה אנסיה למטעא “.
א”כ, אם נאמר שייפוי מוגדר בפסוק של ‘רפוא ירפא’, לפי הרמב”ן בנדו”ד אין בעיה של מקום סכנה.
וגם לולא זה מותר, היות ובמציאות חזינן שאינו מקום סכנה. אולם במקום שהוא סכנה, אסור.

סיכום:
א. משום לא ילבש: מעיקר הדין נראה, כי לנוהגים כשיטת השו”ע אסור לבצע את הניתוחים הנ”ל לגברים, אע”פ שכיום גם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אולם, לשיטת הרמ”א מותר אף לכתחילה, אך כתב ש’חברים’ לא נהגו לעשות כן.
עם זאת, במקום של צורך רפואי או במקום שמתבייש במראהו החיצוני (וכדברי התוס’ ש”אין לך צער גדול מזה”) מותר לכו”ע. והטעם, מפני שבמקום צער לא אסרו רבנן, ועוד כיוון שהוא לצורך רפואה אינו חשיב תיקוני נשים. (וצ”ע האם מתירים אף לחברים במקום בושה-צער).
ב. משום חובל בעצמו: נראה שמותר, משום שכתב הרמב”ם שהאיסור הוא דווקא דרך בזיון. ועוד שכאן אינו מוגדר חובל אלא אדרבה מתקן.
ג. מקום סכנה: כאשר הרופאים אומרים שאינו מקום סכנה, והיות וחזינן שאינו מקום סכנה – שהרי מעשים בכל יום שאנשים עוברים את הניתוחים הנ”ל ואינם ניזוקים – מותר. אך אם הוא מקום סכנה, וודאי שאסור .
ד. משום התערבות בבריאה: אם הניתוח נזקק בעקבות תאונה וכדומה, וודאי שאין בעיה. אולם אם הוא לשנות את מראהו מכפי טבעו, נחלקו הפוסקים בדבר. רוב הפוסקים התירו, אך בציץ אליעזר אסר. ונראה, שבמקום שאינו שינוי גדול כגון נקודת חן וכדומה אינו נחשב שינוי בבריאה.