קבורת שן קבועה שנשרה או נעקרה

שאלה:

מי שנשר או עקרו לו שן האם חייבים לקוברה כמו שאר אברים שבגוף או דינה כמו שערות וציפורניים?

תשובה:

נראה מעיקר הדין שאין צריך לקוברה, אך ראוי לנהוג בה בכבוד בדומה לציפורניים, וכך הושווה במשנה דיניהם.

מקורות:

עיין משנה מסכת אהלות פ”ג מ”ג: “כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשער והציפורן ובשעת חבורו הכל טמא”. ומסביר התוספות במסכת נזיר דף נ”א ע”א: “חוץ מן השיניים והשער והציפורן – שטהורים אף מדרבנן: ובשעת חיבורן למת כולן טמאים שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוו יד לטומאת המת”.
מסופר במסכת ברכות דף ה’ ע”ב שהיו לרבי יוחנן בנים ומתו. “והא אמר רבי יוחנן: דין גרמא דעשיראה ביר. אלא: הא דלא הוו ליה כלל, והא דהוו ליה ומתו”.

וכן ברשב”ם (בבא בתרא דף קט”ז ע”א): “דין גרמא דעשיראה ביר – נשאר אצלו שן אחד מבניו ובו היה מנחם למרי נפש האבלים. שהשן של מת אינו טמא”.

מרש”י בברכות שמחדש שמדובר בחתיכת עצם קטנה, פחות משעורה, ולכן אינו חייב בקבורה מכיוון שאינו מטמא. שדין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי, שמת לו. ביר – כמו בר, וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש…”. אפשר להשוות שן לדין זה על פי מהמשנה באהלות.

עיין רמב”ם הלכות טומאת מת פ”ג הלכה י”ג המסביר מדוע שיניים אינו מטמא, “כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והציפורן הואיל וגזען מחליף, ובשעת חבורן הכל טמא”.

ועיין בגשר החיים פרק ט”ז סעיף ב’ ס”ק ג’, שמביא “והשיניים שנשרו ממנו בחייו אינם צריכים קבורה, דגם לא נאסרו בהנאה. מ”מ יש כמה אנשים שומרים אותם בחייהם ומצוים לקבור גם אותם להיותם אתם לעת התחיה”.

ועיין שם בהגהות 7 שהביא הגמ’ בברכות דף ה’: “אמר ר’ יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר”, והקשה שם “ואכתי הלא אסור בהנאה וצריך קבורה מטעם איסור הנאה? … וי”ל שהחזיקו רק לזמן ידוע לנחם בו וודאי שמרו מליהנות בו עד זמן שיקברנו אח”כ”.

ועיין בספר “בית מועד” (הרב פנחס קורח) פרק נ”ה סעיף ו’ לענין שיניים תותבות שמותרים. ועיין שם בהגהות.