שימוש במכונות קרח בשבת

הרה”ג ר’ יעקב ורהפטיג שליט”א
ראש בית המדרש “משכן דוד – אריאל”, רב קהילת “נווה נוף” הרנוף ירושלים

שאלה:

במלונות ומקומות ציבוריים ישנה מכונה להכנת קוביות קרח. המכונה בנויה בצורה כזו שפעולתה רצופה עם חיישן שפועל בזמנים קבועים בלי קשר להוצאת הקרח מהמכונה, אך כאשר המכונה מתמלאת, פעולתה מפסיקה לגמרי, הוצאת קרח ממכונה מלאה מפעילה אותה מחדש.
השאלה היא, האם בשבת בבוקר, אחרי שלא השתמשו במכונה כל הלילה, וברור שהיא התמלאה ופסקה מלפעול, מותר להוציא ממנה קרח? שהרי הדבר גורם להפעלה מחדש.

תשובה (לאחר בירור עם הרב ישראל רוזן שליט”א ראש מכון “צומת”)

המכונה פועלת ע”י הזרמת מים לתוך תבנית שמסתובבת כ- 20 דקות בטמפרטורה מקפיאה, ולאחר שהמים קופאים, הקוביות שנוצרו נופלות למיכל שממנו מוציאים קרח לפי הצורך, כאשר המיכל מלא החיישן מפסיק לפעול, עם הוצאת קרח מהמיכל שוב החיישן מתחיל לפעול, אך אין זה ודאי שיתחיל מיד. לדעת הרב ישראל רוזן שליט”א, הרי זה דומה למקרר שאינו פועל שדנו בדבר אם מותר לפותחו, כיון שע”י כניסת אויר חם הוא יתחיל לפעול מחדש, שרבים התירו פתיחתו כיון שאין זה ברור שיפעל מיד, וכך גם במכשיר עשיית הקרח, אמנם מי שיאסור פתיחת מקרר כל זמן שאינו פועל יאסור אף בנידון שלנו.
אולם יש סוג שני של המכונה, שפועל ע”י חיישן כמו המכונה הקודמת. אבל כאשר המיכל מתמלא בקרח הוא לוחץ על ידית שננעלת ומפסיקה את פעולת המכונה, הוצאת קרח מהמיכל המלא, משחררת את הידית וע”י זה נוצר חיבור חשמלי שמפעיל את המכונה מחדש.
וכאן נשאלת השאלה, האם מותר להוציא הקרח בשבת ממכונה מלאה, שהרי יש כאן הפעלה מיידית, ולא גרמא.
השאלות עליהם יש לדון:
א. האם יש בתהליך הפעלת המכונה, איסור תורה או רק איסור דרבנן?
ב. לא מתכוון, ופסיק רישיה
ג. האם יש הבדל בין ישראל לגוי, בנדון השאלה?
ד. ספק פסיק רישיה

א. הפעלת מכשיר חשמלי
בהפעלת מכשירים חשמליים, שאין בהם חוטי להט, לרוב הפוסקים האיסור הוא רק מדרבנן. אמנם, החזון איש רצה לחדש שיש בחיבור מעגל חשמלי משום בונה, וממילא אסור מהתורה. אך רוב הפוסקים לא קבלו דבריו, ולדעתם האיסור הוא מדרבנן. אין כאן המקום לדון בגדר האיסור דרבנן.
ב. דבר שאינו מתכוון
ידועה היא מחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון, לגבי העושה פעולה לצורך היתר, ובלא מתכוון יוצאת פעולת איסור, האם הדבר מותר או לאו.
ההלכה היא כרבי שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר. הראשונים נחלקו בשאלה, האם רבי שמעון התיר רק בשבת ומצד מלאכה שאין צריך לגופה, או אף בכל התורה כולה (השאילתות סובר שרק בשבת מותר, והתוספות ועוד ראשונים סבורים שלא מתכוון מותר בכל התורה כולה).
פסק הרמב”ם בהלכות (שבת א ד) וז”ל: “דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר… עכ”ל. (הרמב”ם פסק היתר זה גם בהלכות אחרות בתורה כגון בכלאיים (עיין הלכ’ כלאיים פ”י הט”ז) ועוד).
וכן פסק המחבר בשולחן ערוך (או”ח שלז א) וז”ל: “דבר שאין מתכוון מותר והוא שלא יהיה פסיק רישיה”.

ג.פסיק רישיה
אלא שאביי ורבא אמרו שניהם: “מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות”. וכן פסק הרמב”ם (שם הלכה ו’) וז”ל: “עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע”פ שלא נתכוון לה חייב” . וכן פסק השו”ע שם, כפי שהובא לעיל.
נחלקו הפוסקים אם חייב מהתורה או אסור מדרבנן. יש שחילקו בין שאר איסורים ,ששם איסורו מהתורה, ובין שבת שאסור רק מדרבנן, כיוון שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה (שטמ”ק כתובות ה, ב בשם שיטה ישנה).
אמנם הרבה סברו שפסיק רישיה איסורו מהתורה, וכמו שכתב הרמב”ם “חייב”, וכן מסיק בשו”ת יביע אומר (ח”ד או”ח לד סק”ב ואילך).
על פי זה, יש לאסור הוצאת הקרח מהמכונה המלאה, שהרי אף שאין כאן כוונה להפעלתה אלא רצון להשתמש בקרח הקיים, יש כאן פסיק רישיה של הפעלת המכונה.
ד.אמירה לנכרי בפסיק רישיה
האם יש הבדל בין ישראל לגוי בנדון שאלתנו? באו”ח (רנג ה) דן הרמ”א בחימום אוכל לח שנצטנן בשבת, וכותב בזה הלשון: “וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדרה אם נצטנן, ואם עשה כן אסור לאוכלו אפילו צונן, אמנם אם לא נצטנן כ”כ שעדיין ראויים לאוכלו, אם חממו אותו האינם יהודים מותרין לאוכלו, לכן נוהגים שהאינם יהודים מוציאין הקדרות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבים אותן אצל תנור בית החורף או עליו, ומבערת השפחה אח”כ התנור ההוא וע”י זה הקדרות חוזרים ונרתחים, אבל ע”י ישראל אסור בכה”ג…” עכ”ל.
ומסביר המשנה ברורה (סקצ”ט): כיוון שאסור לומר לאינו יהודי לחמם אוכל מבושל לח שנצטנן, האפשרות לחממו היא בצורה כזו שהגוי שם התבשיל הצונן על תנור שאינו דולק, ואח”כ הוא מדליקו בגלל הצינה, שהכל חולים אצל הצינה (סוף סימן רעו), א”כ אין הגוי מתכוון בהדלקת התנור לחמם האוכל, אלא לחמם הבית.
אולם אפילו לא נתכוון, הרי הדבר הוא פסיק רישיה של חימום האוכל הצונן, וכיוון שמדובר בלח הרי זה בישולו, אומר המשנה ברורה כיוון שאמירה לאינו יהודי, היא שבות שאין בה מעשה לא החמירו עד כדי כך והתירו בפסיק רישיה, מה שאין כן בישראל אף שאינו מתכוון, אם מדובר בפסיק רישיה – אסור.
על פי דברים אלו, אפשר יהיה לומר למלצר שאינו יהודי שיוציא קרח בבוקר בזמן שהמכונה מלאה, אך לא לעשות כן ע”י מלצר יהודי.
ברם, לכשנתבונן נמצא כי יש מקום להתיר בנ”ד גם ע”י מלצר יהודי, וכמבואר להלן.
ה.ספק פסיק רישיה
באו”ח (שטז ג) בדיני צידה כותב הרמ”א, וז”ל: “ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו, בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו שם…”.
הט”ז (שם סק”ג) מחדש שאם הוא מסופק אם יש זבובים בתיבה מותר לסוגרה, שכיוון שהוא ספק פסיק רישיה והוא אינו מתכוון מותר. בביאור הלכה (שם ד”ה ‘ולכן יש להזהר’) הביא דברי הט”ז, ובתחילה רצה לדחותם, וכתב שאף הרע”א ביו”ד (פז ו) הקשה על הט”ז, אך אח”כ הביא ראיות לדברי הט”ז ושכן סובר הרמב”ן, ועל כן למסקנה קיבל המשנה ברורה שם דברי הט”ז.
ומכאו יוצא שספק אם יש בפעולה פסיק רישיה אם לאו – מותר.
ומצאתי חדוש גדול בספר שביתת שבת מלאכת מבשל באר רחובות (סקל”ב) שכתב בזה”ל: “וכתב הגאון מוה”ר צבי פסח פרנק זצ”ל בעיקר הדבר לשפוך חמין לתוך כוס כהוא עדיין לח משתייה ראשונה, יש לומר דבחמין שכבר נרתחו לא ניחא ליה תו בבישול שני והוי מצטמק ורע לו, דגם רש”י מודה דאין בישול אחר בישול, או נאמר דכיוון דלרוב ראשונים אין בישול אחר בישול תו לא הוי פסיק רישיה לדעת הט”ז (הנ”ל) דמותר לנעול תיבה כשהוא מסתפק אם יש בה זבובים, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו” . הרי שלא הבחינו בין ספק במציאות ובין ספק בדין, ובשניהם אין דין פסיק רישיה, כדעת הט”ז שלא חוששים לספק פסיק רישיה.
גם בחזון עובדיה שבת להרה”ג עובדיה יוסף שליט”א, בדיני שהייה והטמנה (עמ’ פו) כתב בתחילה כסברא זו, בדונו על הגדרת יבש ולח, אם הולכים אחר הרוב או לאו, שיש לצרף דינו של הט”ז שנפסק להלכה שאין אוסרים ספק פסיק רישיה, ועל כן כיוון שיש מחלוקת אם יש בישול אחר בישול בלח – הוי ספק, אך לבסוף דחה, שיש לחלק בפשיטות בין ספק במציאות לבין ספק בהלכה.
ונראה לי לחזק דעתו של הרב פרנק, שאף ספק בהלכה דיו להקרא ספק פסיק רישיה – שהרי מדובר כשאינו מתכוון, אלא שאנו אומרים שאם הדבר בגדר פסיק רישיה הרי זה כמתכוון, שהרי יודע שבהכרח הדבר יקרה, וכן הוא ברש”י (סוכה לג ב ד”ה ‘והא מודי’): “דכיוון דאי אפשר שלא תמות כמתכוון חשיב ליה”, ומפורש כן בריטב”א (שבת נ ב ד”ה ‘שער נזיר’) וז”ל: “דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר נימין המדולדלים מתכוון, דלא סגיא בלאו הכי, ואפילו אינו מתכוון הרי הוא כמתכוון גמור”. וזהו שהט”ז סובר שכיוון שרק ספק הוא אם יקרה הדבר במציאות אי אפשר לומר עליו שודאי התכוון.
אך בסברא זו, גם בספק בהלכה ניתן לומר שאם יש ספק אם נעשה באיסור או לאו, אי אפשר לומר שודאי התכוון.
ו.שתי שיטות בגדר דין פסיק רישיה
בהגדרת פסיק רישיה, מצאנו ב’ שיטות עיקריות:
1. כל מעשה שבהכרח גורר עמו פעולה אסורה, מקרי פסיק רישיה.
2. כל מעשה שאי אפשר לעשותו אלא אם כן גורר עמו פעולה אסורה, מקרי פס”ר.
אך בשונה מהדעה הראשונה, אם יש אפשרות לעשות המעשה בלא שתעשה עמו פעולה אסורה שרי, כדוגמא: בזבחים (צא ב) מובא איסור לכבות האש שע”ג המזבח. מאידך גיסא, ישנה מצות ניסוך יין ע”ג המזבח. השאלה היא, כיצד נקיים מצוות ניסוך היין הרי אסור לכבות הגחלים? והנה יש אפשרות לזלף טיפות יין דקות וע”י כן לא תכבנה הגחלים. לדעה הראשונה – אם יעשו הניסוך בטיפין גסין הוי פסיק רישיה , אף דאפשר לעשות בטיפין דקין, כיון דעכשיו בצורה הנעשית, דהיינו טיפין גסין, ודאי מכבין. אך לדעה השנייה – כיון דאפשר לנסך בטיפין דקין, שוב אין פס”ר, אף כשעושין כן בטיפין גסין.
כדעה הראשונה סוברים – תוספות (יעויין שבת קג א ד”ה ‘לא צריכא’, דהעמידו הגמרא בזבחים צב ב בטיפין דקין דוקא), הריב”ש (שצד), ועוד.
כדעה השנייה סוברים – רש”י (בזבחים צא ב ד”ה ‘הא רבי שמעון’ כתב מפורש, דכיון דאפשר בטיפין דקין, הרי דאף דיעשה בגסין, לא מקרי פס”ר. ויעויין כתובות ה ב רש”י ד”ה ‘או כר”ש’ וד”ה ‘רוב בקיאין הן’, דמוכח לשיטתו בזבחים, ושם בתוספות ד”ה רוב בקיאין הסבירו בשונה לפי שיטתם). וכן דעת השלטי גיבורים (שבת לח א בדפי הרי”ף ס”ק ג). ודעת הרשב”א (שבת קו ב ד”ה ‘תוספתא היא’) אף יותר מכן, יעויין בר”ן (על הרי”ף שבת לח א ושלטה”ג הנ”ל) וכן דעת השואל בריב”ש שם, וכן ס”ל למרכבת המשנה (שבת א א) בדעת הרמב”ם.
ז.סברת “פסיק רישיה ולא ימות” דחייב
בפשטות הסיבה דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה דחייב, דכל סיבת הפטור וההיתר הוא משום שאינו מתכוון, ולכן אי אפשר לייחס אליו את האיסור שיכול להגרם מחמת מעשהו, דהא אדם נאסר בפעולה בכוונה ולא כאשר אין לו שום כוונה לאיסור.
אולם כאשר מדובר בפס”ר, דהיינו שבהכרח יגרר אסור עם ההיתר, לא יכול אדם להתחמק מתוצאות מעשהו בטענת “לא נתכוונתי”, דעצם זה שידע שבהכרח יגרם איסור הוי כהתכוון.
וכן מצינו ברש”י (סוכה לג ב ד”ה ‘והא מודי’) דכתב: “והא מודי ר”ש בפס”ר ולא ימות – באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות דכיון דא”א שלא תמות כמתכוון חשיב ליה, וכי אמרינן דבר שאין מתכוון מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור…”.
ומפורש כן בריטב”א נ ב ד”ה שער נזיר שכתב וז”ל: “…דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר נימין המדולדלים מתכוון דלא סגיא בלאו הכי, ואפי’ אינו מתכוון הרי הוא כמתכוון גמור…”.
וכן כתב (שם קב ב ד”ה ‘לא צריכא דעביד בארעא’), בזה”ל: “…דהא טעמא דתלמודא דמודה ר”ש בפס”ר ולא ימות, היינו משום דכיון דלא סגיא דלא איתעביד מלאכה הרי הוא כאלו נתכוון ומלאכת מחשבת הוא…”.
ועיין דכעין זה כתבו הר”ח (שבת קלג א), ובערוך (ערך “פסק”).
הסבר זה מבאר לנו היטב את השיטה הראשונה בפס”ר, דכל שהמעשה גורר עמו בהכרח פעולה אסורה, הרי זה כאילו נתכוון דהא ידע שתוצאות מעשהו גוררות פעולת איסור, אף שלא התכוון לה, ועל כרחך הוי כמתכוון וחייב.
אולם סברת השיטה השנייה בפס”ר, האומר דכל פעולה שיכולה להתבצע בלא פעולת איסור, מותרת, כל שנתכוון להיתר בלבד, אף שעושה עכשיו בצורה שודאי גוררת פעולה אסורה, לא תסתדר לפי הסבר זה. דמה בכך שיכול לעשות בלא גרירת פעולת האיסור, הרי עכשיו שעושה בצורה כזאת שודאי יהא איסור, יחשב הדבר ככוונה.
ויש לבאר ע”פ דברי אחד האחרונים. בישועות יעקב (או”ח שטו סק”ג), מביא סברא אחרת ל”מודה ר”ש בפס”ר ולא ימות”, ובלשונו: “דדוקא בדבר שהוא עושה המלאכה בידים אלא שאינו מכוון לה כפסיקת הראש היא מיתת הבהמה, א”כ חשוב דבר המתכוון כיון שמתכוון לפסיקת הראש הרי מתכוון להריגת הבהמה. אבל דבר שעניין העשייה ומה שנתכוון לה אינו עשיות מלאכה אלא שנעשית בזה מלאכה שלא מכוון לה לא חשוב פסיק רישיה” עכ”ל.
וחזר על כך בסימן שטז (סק”ג), וז”ל שם: “…דעד כאן לא אמרינן פס”ר ולא ימות אסור אלא בדבר שאין כאן רק עניין אחד, כמו חותך ראש הבהמה ודעתו שלא תמות והדבר בלתי אפשרי וגם אותו עניין עצמו שהוא חתיכת הראש היא עצמו מיתת הבהמה ובגלל כן הוא אסור אף שאינו מתכוון להרוג את הבהמה כיון שמכוון לחתוך ראשה הרי מכוון להרוג אותה, אבל אם נועל ביתו בשביל שמירת הבית, גוף העשייה היא מלאכת היתר אלא שנזדמן הדבר שצבי בתוך הבית והוא ניצוד ע”י נעילת הבית, אבל אין האיסור בגוף העשייה, ולא מקרי פס”ר, דיש בה שני עניינים נפרדים”.
דהיינו אסורה עשיית מלאכה בשבת, וע”כ כל פעולה של אדם ויש לה תוצאות איסור, עלינו לבדוק מה הייתה כוונתו, ומה עשה.
אם נתכוון להיתר, אם אי אפשר לעשות את כל פעולת ההיתר בלא איסור א”כ מקבלת פעולתו שם של איסור, וזהו “שאין כאן רק עניין אחד” והרי זה מתכוון לעשייה זו, והוי כנתכוון לעשות האיסור, וחייב. אולם כאשר אפשר לעשות את פעולת ההיתר בלא לעשות איסור נלווה עמה, א”כ שם פעולתו הוא שם של פעולת היתר, וזה שבמקרה המסוים בהכרח נעשה גם איסור אינו משנה שם פעולתו לשם פעולת איסור, וכיון דאין כוונתו לאיסור, הוי פעולה מותרת ושרי.
לסברא זו הפס”ר מגדיר את הפעולה אם זו פעולת איסור או פעולת היתר.
ועל פי זה מובנת השיטה השנייה המגדירה פס”ר כמעשה שאי אפשר לעשותו אא”כ גורר עמו בהכרח פעולה אסורה. ויעויין במרכבת המשנה (שבת א א) דהסביר סברת השיטה השנייה: דאימתי אמרינן בפס”ר דהוי כנתכוון, כאשר א”א לעשות המעשה בלא שתבוא עמו פעולת איסור, אולם כל שאפשר בעולם לעשות הפעולה שעושה בלא איסור, אף שעתה בעשייתו המסוימת בהכרח תבוא עמו פעולת איסור, בכה”ג לא מקרי מתכוון דהא ודאי דכוונתו להיתר ולא לאיסור, יעויי”ש.
ואם נאמר כשיטת הגרצ”פ פרנק זצ”ל והגר”י מלצאן זצ”ל בשביתת השבת, הרי במקום שהפעולה נעשית בהכוונה לפעולה מותרת ויש אפשרות לעשותה בלי שיעשה איסור עימה, אף אם עושה כך שנעשה איסור (כסגירת דלת לשמירת הבית, כאשר צבי בבית ואינו מתכוון לצודו). הרי נחלקו אם זהו פס”ר או לאו, וממילא הוי ספק פס”ר ומותר.
על פי זה בהוצאת קרח מהמכונה, הרי כוונת הלוקח היא לפעולת מותרת, ופעולה זו אינה בהכרח כרוכה בהפעלת המכונה, שזה תלוי אם היא מלאה אם לאו, ולכן מוגדר הדבר כספק פס”ר, ואם כן יהיה מותר אף ע”י יהודי.

ח.סיכום
א. הוצאת קרח ממכונה שפעולתה ע”י חיישן שנפסקה פעולתו בזמן שהמיכל מלא – מותרת לאלו שמתירים פתיחת מקרר אף בזמן שאינו פועל. (יעויין בשמירת שבת כהלכתה פרק י’ סעיפים יב’, יג’, וההערות שם בדעות הפוסקים, לעניין מקרר, ובמתקן למים קרים).
ב. במכונה שפעולתה נפסקת בהתמלא המיכל, משום לחץ על ידית שנסגרת ובהוצאת קרח במצב זה משחררים הידית ומפעילים המכונה – 1. מותר לומר למלצר אינו יהודי להוציא קרח ממנה.
2. יש מקום להתיר אף ע”י מלצר יהודי.

בשיחה עם הרב ישראל רוזן שליט”א ראש מכון צומ”ת נאמר לי – כי הם מציעים קופסת פיקוד גרמא למכשיר, כך שאין הפעלה ישירה של המכונה אלא הדבר נעשה ע”י גרמא, ובזה יש להתיר במקומות ציבוריים שהצורך גדול.

וידוע שנושא הגרמא והגדרתו, נושא רחב הוא ונתון במחלוקת רבות ולפי הצעת דבריי יש מקום להיתר גם ללא גרמא.