שנים מקרא אחד תרגום

שאלה:

מהו מקור ופרטי הדין ‘שנים מקרא ואחד תרגום’?

תשובה:

בגמרא ברכות מובא:
“אמר רב יהודה אמר רב אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו”.

ובתוספות שם מובא, שדוקא תרגום אונקלוס, ולא תרגום של שפה אחרת, כיון שתרגום אונקלוס יודע לפרש מילים שאין יודעים לפרש מהעברית. ו’אפילו עטרות ודיבון’, רש”י פירש שאף שאין ל”עטרות ודיבון” תרגום, יחזור עליהם 3 פעמים בעברית.
והביא הרא”ש, שנהגו להחמיר כרש”י. ועוד אומר הרא”ש, שהקורא בפירוש התורה יוצא ידי תרגום, כיוון שהפירוש מפרש כל מילה ומילה. אך רב נטרונאי גאון ועוד, סברו שדווקא תרגום אונקלוס, מכיוון הוא ניתן מסיני, ולא פירוש אחר.
בבית יוסף מובא, שירא שמים יוצא ידי שניהם (גם תרגום וגם פירוש רש”י), וכן מובא בשולחן ערוך:
“אע”פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שניים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. אם למד הפרשה בפירוש רש”י חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא גם תרגום וגם פירוש רש”י”.

לאו דווקא פירוש רש”י, אלא כל פירוש שמבוסס על דברי חז”ל ומבאר את המילים.

השלמת הפרשיות “עם הציבור”
כותב הרא”ש, שכל השבוע נקרא עם הציבור אף שכרגיל המושג ‘לפני שבת’ נקרא מיום רביעי, שהרי אצלנו אפשר להתחיל שניים מקרא ואחד תרגום כבר ממנחה של השבת שלפני, וכן מובא בשלחן ערוך.
במדרש מובא שרבי ציוה את בניו שלא יאכלו לחם בשבת עד שיגמרו את הפרשה.
יש שהבינו שמצוה מן המובחר לגמור הפרשה לפני שבת, ויש שהבינו שמצוה מן המובחר לגמור בשבת עצמה.
אם לא גמר לפני הסעודה יגמור לאחריה, ובדיעבד יכול להשלים עד יום רביעי שלאחר שבת, כיון שעד אז הימים נגררים אחר השבת שלפניהם.
בשם רבינו שמחה מובא, שמי שלא השלים כל פרשיותיו ישלים ביום שמיני עצרת.
בשו”ע הביא, שקריאה עם הציבור היא מיום ראשון, כיון שכבר מנחה של השבת הקודמת מתחילים בקריאת הפרשה הבאה (לפי זה אפשר להתחיל ממנחה של השבת הקודמת). יש שאמרו שמצוה מן המובחר לקרוא את הכל בערב שבת, ויש שאמרו שמיום ראשון. מובא בשם הגר”א שנהג לקרוא בכל יום קצת ולסיים בערב שבת.
ישנם מספר צורות לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום וכפי שהובאו באחרונים, וכל אחד יטול לעצמו את השיטה העדיפה עליו:
כל פסוק שני פעמים ואחר כך תרגום, כל הפרשה פעמיים ואחר כך תרגום, או פרשה סתומה או פתוחה או במקום שנגמר הענין פעמיים ואחר כך תרגום.
הקריאה צריכה להיות דוקא בפה, ולא די בשמיעה בבית הכנסת כ’מקרא’ אחד מתוך השניים, אלא צריך להגיד בפה.
אבל הקורא בפה יחד עם בעל הקורא יצא ידי ‘מקרא’ אחד.

לסיכום:

הצורה הנוחה והמומלצת לקריאה
כל יום אחר התפילה לקרוא חלק מהפרשה לפי שבעת הקרואים (יום ראשון – כהן, שני , לוי, וכו’) ובליל שבת יקרא שביעי.
לקרוא פעמיים לפי העניין או הפרשיות (סתומה, פתוחה) או לקרוא מקרא ותרגום ובשבת לקרוא עם הש”ץ.
אם לא קרא עד שבת ישלים עד יום רביעי, ואם לא יקרא עד יום רביעי, ואם לא קרא יקרא בשמיני עצרת.

מקורות: ברכות ח, שו”ע או”ח סרפ”ה, מ”ב, ערוך השלחן.