תשלומי נזקי אש ע”י חברת ביטוח

הרב ראמל צדוק,
חבר בבית המדרש “אריאל”

תיאור המקרה:

כאשר חזרו משפחת כהן לביתם גילו לתדהמתם כי דירתם אפופה להבות אש. לאחר שכובתה השריפה התברר כי האש פרצה בחדר ההורים.
משפחת כהן טענו שהשאירו מאוורר דולק בחדר ההורים. פרט לכך היו שאר מכשירי החשמל בבית במצב כבוי. הכיריים היו כבויים באותה עת. מקור השרפה אינו ברור אם נוצר מחמת המאוורר שהושאר פועל או מחמת קצר חשמלי או מכל סיבה אחרת.
משפחת כהן שכרו את הדירה ממשפחת לוי, שביטחו את דירתם מבעוד מועד נגד נזקי רכוש.
בעקבות האירוע מימשו משפחת לוי את הפוליסה. חברת הביטוח הכירה בנזקים ופיצתה את בעלי הדירה.
מיד לאחר מכן תבעה חברת הביטוח את משפחת כהן בערכאות בטענה שהסכם הביטוח חל בינה לבין הבעלים בלבד ולא כולל את השוכרים. הם טענו בבית המשפט כי הנזק נוצר מחמתם ועל כן עליהם לשלם את הנזקים.
כתוצאה מהליך משפטי בין חברת הביטוח לבין השוכרים נאלצו השוכרים לשלם חלק מהנזקים.
השוכרים תובעים את המשכיר מאחר שלטענתם הם אנוסים ופטורים מלשלם את הנזק. כתוצאה מתביעת המשכיר את חברת הביטוח הם הוצרכו לשלם עבור נזק שאין הם חייבים בו ועל כן דורשים את דמי הפיצוי שקיבל המשכיר מחברת הביטוח.

שאלה:

יש לדון האם השוכרים חייבים לשלם מצד נזקי אש מדין שומר או מדין מזיק?
ואם הם פטורים האם המשכיר חייב לשלם להם בגלל חברת הביטוח?

תשובה:

דין שומרים חיוב השוכרים כלפי בעל הבית:
משנה בבא מציעא דף צג’: ארבעה שומרים וכו’ ונושא שכר והשוכר, שומר חינם נשבע על הכל, ושואל משלם הכל ונושא שכר והשוכר וכו’ ומשלמים גניבה ואבדה.
נמצא ששוכר חיייב לשלם שהיה נזק שהוא כעין גניבה ואבדה ופטור מלשלם נזק שהיה באונס.
דין שומרים בקרקע
ובמשנה בבא מציעא דף נו’: אלו דברים שאין להם אונאה, העבדים והקרקעות והקדשות אין להם תשלומי כפל וכו’. שומר חינם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם.
נלמד ממשנה זו שחיובי שבועה ותשלומי שומרים אין בקרקע וכן פסק השו”ע בסימן ש”א הלכה א’.
דין תלוש ולבסוף חיברו האם נידון כקרקע
דין תלוש ולבסוף חיברו בקרקע תלוי במחלוקת ראשונים, דעת בעל העיטור שדבר שתלשו ולבסוף חיברו לא הווי כקרקע. דעת המרדכי בסימן תשע”ג שהווי כקרקע, שכתב ששואל פטור מחיובי גניבה ואונסים בקרקעות ומה שלא נזכר במשנה פטור תשלום בשואל מחמת שאין שייכות שאלה בהקדש. כתב המרדכי, מכאן יש להוכיח שהשואל בית ונשרף פטור.
והביא הרמ”א בסימן צ”ה הלכה א’, ב’ דעות אלו, וזה לשונו: ”יש אומרים בתלוש ולבסוף חיברו בקרקע לאו כקרקע דמי, ויש חולקים. ולכן אם שאל בית ונשרף, פטור מלשלם.”
ונראה מסוף דברי הרמ”א שהכריע כדעה השניה שהיא דעת המרדכי, וכן הכרעת הש”ך כדעה זו.
אומנם דעת ה’מגן אברהם’ , חתם סופר כבעל העיטור, שבית חשיב כתלוש.
ויש להקשות בפסק הרמ”א, שכתב פטור בשריפה בבית, דווקא בשואל ולא בשוכר, שנראה שמחלק ביניהם. ונראה שיש לי’ישב ע”פ הקצות.
נקדים קושיית הקצות על הרמב”ם והשולחן ערוך, שפסקו בענבים העומדים להיבצר, שהווי כמטלטלין לעני’ין שבועה, ולעניין מסירת שמירת קרקע עם הענבים העומדים להיבצר, פסקו שהווי כדין קרקע.
מתרץ הקצות שהרמב”ם והשו”ע לשיטתם מצריכים בשומרים משיכה כדי להכנס לחיובי שמירה. ולכן בענבים העומדים להיבצר, אף על פי שדינם כמטלטלין, מכל מקום אי אפשר לעשות בהם משיכה. וחזקה לא שי’יכת במטלטלים. ואף לקנותם אגב קרקע לא מהני מטעם שלא י’יקנו המטלטלים יותר ממה שקונה הקרקע. וכיון שאין שומר מתחי’יב על הקרקע, שוב אינו קונה המטלטלין המחוברים לענין שמירה, ולכן דינם כקרקע לעניין שמירה.
אם כן יוצא שגם לדעה שבית הווי כתלוש לא מתחייב בחיובי שמירה. וכל זה דווקא בשואל, אבל בשוכר נכנס בחיובי שמירה לדעת יש אומרים בשו”ע ששכירות נקנית בכסף (סימו קצח.)
לפי האמור פסק הרמ”א לפטור משריפה בבית נכון רק בשואל, שבו לא מבעיא לדעה שניה, שבית כקרקע שפטור אלא אפילו לדעה ראשונה שבית כמטלטלין יש צד לפטור למ”ד שצריך קניני שמירה, אבל בשוכר שיש קנייני שמירה, הדין תלוי במחלוקת אם בית הווי כתלוש אם לאו, ובזה לא הכריע הרמ”א.
לפי זה בנידון דידן אם בית כקרקע הדין תלוי במחלוקת שתובא לקמן, האם חייבים שומרים בפשיעה בקרקע.
ואם בית כתלוש, אם היה נזק כעין גניבה ואבדה חייב השוכר ואם היה נזק באונס גמור פטור השוכר.
ובנידון דידן שאנו מסופקים אם אירע לבית דבר המחייבם אם לאו באנו למחלוקת הפוסקים,לדעת הר”ן והרא”ה, שפטורים מטעם ששומר אומר איני יודע אם התחייבתי, שהרי לא התחיל להתחייב רק משעת אונס. ודעת החולקים סוברים שחייב כל עוד שלא נשבע וכאן אין יכולים להישבע ולהפטר, שהרי אינם יודעים אם היה אונס הפוטרם. ואם כן במקרה דידן, שתפוסים הבעלים בממון הווי ספקא דדינא, מכח מחלוקת הפוסקים, המוציא מחברו עליו הראיה.
דין פושע בקרקע
דעת רוב הראשונים שאף בפשיעה בקרקעות אין חיובי תשלומי שומרים, ומה שנזכר במשנה רק פטור משבועה ולא פטור מתשלום בשומר חינם, משום דקרא איירי בשבועה.
אך דעת הרמב”ם, ששומר חינם שפשע חייב לשלם מטעם שפשיעה היא בגדר של מזיק, והתורה לא פטרה שומרים מהיזקות רק מיעטה אותם מחיובי שמירה.
בכנסת הגדולה בסימן שמ’ אות א’, הסתפק לדברי המרדכי דלעיל,אם פטור שריפה בשואל בית הוא משום אונס, ואם כן אף לדעת הרמב”ם, הסובר שבפשיעה בקרקעות חייב השומר יהיה פטור, או פטור שריפה לא הווי משום אונס, מטעם דאבעי לעיוני והווי פשיעה. אלא שלדעת המרדכי פטור שמשום דאזיל לטעמי, שאפילו בפשיעה פטור בקרקעות. ולפי זה לרמב”ם שמחייב בפשיעה בקרקע מצד מזיק השוכר והשואל בית אם נשרף,יש צד לחייבם. אם כן בנידון דידן, שיש מקום לספק שמקור השריפה נוצר בהתפרצות ניצוצות אש מהמאוורר לדעת הרמב”ם יש צד לחייב את השוכרים.
עוד הסתפק הכנסת הגדולה בנשרפו מטלטלין, באם נדון שריפה כפשיעה יהיה חייב גם שואל וגם שוכר. אבל אם כאונס, שואל חייב ושוכר פטור.
ואם כן לדעה שבית הווי כמטלטלין, אם נדון שריפה כפשיעה, יהיה חייב גם שואל וגם שוכר, ואם כאונס פטור שואל וחייב שוכר. ונפקא מינה לדידן בנאמר לעיל בספקות של הכנסת הגדולה ובתפיסת הבעלים בממון,ואם כן מוטל על השוכרים להביא ראיה שהדליקה נוצרה באונס גמור (כמו קצר חשמלי.)

השארת מאוורר דולק- אם יש לדון משום מזיק:
יש לדון אם יש צד חיוב אש שנגרם ע”י שמדליק את המאוורר, ונמצא שלכל דעות האחרונים יש חיוב אש דווקא שנדלק נורה או גוף חימום, מה שלא נמצא כן בהדלקת מאוורר רק נוצר מעגל חשמלי הגורם להניע את המנוע, ובזה אין לדון משום חיובי אש.
אמנם יש לדון אי דמי לאבנו וסכינו שהניחם בראש הגג והזיקו בהדי דקאזלי ברוח מצויה, שחייב משום אש, כדאיתא בגמרא ב”ק דף ו’. אם נאמר שהדלקת מאוורר הווי כמי שהניח אבנו וסכינו בגג ועפו. אומנם אף אם נדון כך עדיין חשיב כרוח שאינה מצויה, שפטור. שהרי במציאות שניתזים ניצוצות של אש מהמאוורר, הווי דבר רחוק והווי כרוח שאינה מצויה, לפי האמור, נראה שהדלקת מאוורר והשארתו דלוק ללא שמירה פטור מצד חיוב מזיק.

בנידון תביעת חברת הביטוח את השוכרים:
מקובל לתבוע את חברת הביטוח על אף שנגרם נזק בעקיפין לצד ג’- יש לעיין אם יש בזה חיובי מזיק
יש לעיין אם בתביעת המשכיר את חברת הביטוח אין משום חיוב דיני מוסרות (שהוא חיוב מדינא דגרמי כדאיתא בגמרא ב”ק דף סב’.) שהרי חברת הביטוח תובעת באופן מידי את השוכרים לערכאות, ועל פי תשובת הרא”ש הביאה הרמ”א כדעה שניה בסימן שפ’ח הלכה ה’, שבמקום שאדם תובע לערכאות, אף שרוצה להוציא את שלו, יש בזה משום מוסר לחייבו במה שהזיק, ואף שכאן אין התובע הולך לערכאות, אלא תובע את חברת הביטוח מכוח שהתחייבו לשלם לו על נזקיו, שיתרחשו בכל אונס שיהיה תמורת התשלום. מכל מקום פסק הרמ”א בסימן שפ’ח הלכה ט’ו ע”פ הרשב”ץ, וזה לשונו: ” מי ששלח למסור אם השליח הוחזק לעשות חייב המשלחו ואין לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והוחזק בכך.” והש”ך נחלק על הרמ”א וסובר שלעולם אין שליח לדבר עבירה, ואף אם השליח אינו בר חיובא, הלכה כרב סמא שסובר, אי בעי עביד אי בעי לא עביד.
והחתם סופר סימן קפ”ה הסכים לפסקו של הרמ”א אך לא מטעמו של הרמ”א, אלא מטעם שהשליח בעצמו הוחזק להיות מסור, ומה לי אנס ישראל או אנס גוי. ובפתחי תשובה כתב שיתכן שאף הש”ך לא נחלק על פסק הרמ”א אלא רק על טעמו.
לפי החתם סופר שהמשלח נידון כמוסר אפשר שהוא הדין הכא, שידוע לכל שחברת הביטוח תובעת בערכאות מה שיכולה להוציא מהשוכרים נמצא שהמשכיר שתובע לחברת הביטוח נידון כמוסר.
אומנם הרמ”א בסימן שפ’ח הלכה ה’, הביא דעה ראשונה לרב אליעזר מטולא, שכל מקום שלא מתכוון להזיק אלא להציל את שלו, אינו נקרא מוסר, אם בדיעבד תבע לערכאות ונראה מתשובת הרמ”א שהכריע כדעה זו. ואף שהש”ך הכריע כתשובת הרא”ש, מכל מקום כתב שאפשר שאף הרב אליעזר מטולא דיבר בעניין שאי אפשר להציל את שלו בעניין אחר. ואם כן בנידון דידן, לדעת הש”ך במקום שאם לא יתבע את הביטוח יפסיד הבעלים אין בזה משום חיוב מוסרות ופטור לכולי עלמא. יש לצרף בנידון דידן קולא נוספת שבמקרה הנ”ל אינו תובע בערכאות את השוכרים אלא את חברת הביטוח, וכתוצאה מכך ניזוקים השוכרים והווי בכלל גרמא. ואף שחברת הביטוח תובעת בערכאות אין זה דומה לעושה שליח שמעוניין במסירה המשלח. מה שאם כן הכא, אדרבא אין לו עניין בתביעה אלא רק להציל את שלו.
ובחתם סופר שהכריע כשיטת רמ”א לעיל, שעושה שליח למסור, הראשון נחשב מוסר מטעם שהוא גופה מסור, ומה לי אנס ישראל ומה לי אנס גוי. מכל מקום כתב, דווקא דמוסר גופו לאנס ישראל, אבל במסירת ממון לאנס ישראל לא חשיב כמו שמוסר לגוי שהווי כתו מכמר.
אם כן לדידן יצא לנו קולא, שלפי החתם סופר, אין כאן דין מוסרות מאחר שהתביעה היא ממונית,אף שברור שתובעים לערכאות אין זה כתו מכמר. בנוסף יש לומר קולא שמאחר שתביעת חברת הביטוח לערכאות אינה וודאית שתצא בחיוב, מאחר שעליהם להוכיח שפשעו השוכרים לא הווי ברי היזקא, שהרי אפשר שערכאות יצדדו לטובת השוכרים, ואם כן אפילו גרמא לא הווי.

סיכום:
1. השוכרים פטורים מלשלם הן מצד חיובי שומרים והן מצד חיובי מזיק.
2. השוכרים אינם יכולים להוציא ממון מהמשכיר מאחר שיש כמה צדדי ספקות מצד חיובי שומרים לחייבם.
3. תביעה לחברת ביטוח אין בזה משום חיובי מוסרות.